התאהבתי בה בשנייה. ככה זה כשזה זה
אנחנו בוכים, צוחקים, שוב מזדיינים, שוב מדברים, ושוב. בארבע בבוקר אני כבר מרגיש שאני מכיר אותה יותר מכל אחת אחרת שהכרתי בעבר. ככה זה כשזה זה
אני קולט אותה עומדת בצד השני של האולם, מעבר לגוש האנושי הרוקד ומקפץ. היא מדברת עם מישהי ואני? אני מתאהב בה תוך שנייה. אני מסתכל עליה, מלטף אותה במבטי. אחרי כמה שניות היא קולטת אותי. אני מחייך. היא מחזירה לי חיוך. אני ניגש אליה ושואל אותה אם אפשר להתחתן איתה. "בטח, כמה שיותר מהר", היא אומרת ועד כמה שזה נשמע מוזר – ללא שמץ של ציניות. אני מציע לה ללכת למקום אחר. היא שואלת לאן אני רוצה ללכת. אני מציע את הדירה שלי. היא מסכימה. לא, לא, אתם לא צריכים לקנא בי. אני לא כזה בדרך כלל. אני גבר די חסר ביטחון. אבל ככה זה כשזה זה.
עוד בנושא:
גם המדע מסכים: אהבה ממבט ראשון אינה מיתוס
זאת היתה אהבה ממבט ראשון בחדר הכושר
המקום אליו רווקים מגיעים כדי להתאהב
עם החברה הראשונה שלי, מעיין, הייתי ארבע שנים. לקח לנו בערך חודשיים עד ששכבנו, חצי שנה עד שפגשתי את ההורים שלה והיא את שלי, ושנה וחצי עד שעברנו לגור ביחד. כן, כן, אלו היו זמנים אחרים. הקצב היה שונה.
בדירה שלי אנחנו מזדיינים בתשוקה מטורפת. אחרי שזה נגמר היא שואלת אותי אם אני עדיין רוצה להתחתן איתה. "יותר מתמיד", אני עונה לה.
אנחנו שוכבים במיטה ומדברים, אבל באופן הכי טבעי אנחנו מדלגים על הפרטים הטכניים (מה עשית בצבא? מאיפה אתה במקור?) ובמקום זה אנחנו חושפים את הקרביים, את הסודות הכי כמוסים, את הבושות בכי גדולות – את כל אותם דברים שהכי קל להסתיר, שלא נהוג לחשוף – בטח לא בפגישה הראשונה.
אנחנו בוכים, צוחקים, שוב מזדיינים, שוב מדברים, ושוב. בארבע בבוקר אני כבר מרגיש שאני מכיר אותה יותר מכל אחת אחרת שהכרתי בעבר. ככה זה כשזה זה.
לינה הייתה השנייה. איתה זה נמשך שנתיים. בשבועות הראשונים בילינו בכל מקום פרט לבית. בהתחלה השיחות שלנו היו די שטחיות, כשאני חושב על זה עכשיו. הקשר העמיק לאיטו עם הזמן. בדירה שלי היא ביקרה רק אחרי חודש של היכרות. את החברים שלי היא פגשה רק חצי שנה לאחר שהכרנו.
ככה זה כשזה זה
שבת בבוקר. אני מתעורר והיא קצת אחרַי. "אני אוהב אותך", אני אומר לה איך שהיא פוקחת את העיניים – וגם מרגיש את זה. מעולם לא הייתי כל-כך בטוח ברגשותיי כמו עכשיו. "אני אוהבת אותך", היא עונה לי. אנחנו עושים אהבה. "רוצה לבוא לארוחת צהריים אצל ההורים שלי?", היא שואלת. בטח שרוצה.בבית הוריה מתברר לי שאמא שלה מבשלת נהדר ושאבא שלה חברותי ואוהד. בדרך חזרה אנחנו עוברים אצל ההורים שלי. גם אחי ובני ביתו שם. האחייניות שלי מתאהבות בה. איך אפשר שלא? "בואי נעבור אצלך. תארזי כמה דברים" אני אומר לה. ככה זה כשזה זה.
אחריה הייתה מירב. איתה העניינים כבר זרמו יותר מהר מאשר עם קודמותיה. ועדיין, נדרשו לנו חודשיים כדי להיות מוכנים למפגשים מוצלבים עם ההורים ושלושה חודשים כדי להצהיר על אהבתנו. שנה אחרי שהכרנו הגיע גם הקשר הזה לקיצו.
אחרי הצהרים אנחנו נפגשים עם החבר'ה שלה. אני משתלב נהדר, למרות שבדרך כלל כישורי החברותיים אינם מן המשובחים. יש שם עוד זוג. הם כבר שנה וחצי ביחד, אבל המתבונן מהצד יתקשה להבחין מי כבר נמצא ביחד יותר זמן: אנחנו או הם. אני מסתכל עליה, מסתכל על עצמי, וקולט כמה שסגנון הדיבור שלי מושפע מסגנונה. כמה שתנועותיי מושפעות מתנועותיה, ולהיפך. זה כנראה נכון מה שאומרים שבני זוג הופכים דומים זה לזה עם הזמן. ככה זה כשזה זה.
ואחר כך היו בסדר הזה: טל וסיגל ומיכל - לגמרי במקרה. ואחר כך, איך שר אריק ברמן, "הדס או הדר? מוזר, אני לא מצליח לזכור". ועם כל אחת מהן הייתי פחות מאשר עם קודמותיה, בפיחות הולך ומתמשך, עד שמשלב מסוים תקופות הביחד הפכו כל כך קצרות, עד שכמו השורות התחתונות בבדיקת ראיה, הזיכרון כבר אינו מבחין בהן והן כבר אינן מתקשרות לפרטים ברורים, ומה שנותר הוא זיכרון כללי עמום של קשרים חסרי מאפיינים ובליל של פרצופים נשיים – לרוב מטושטשים וחסרי שמות.
בערב אנחנו נוחתים עייפים בדירה שלי. טוב, מה הפלא? היה לנו יום די עמוס. אני משתין בדלתיים פתוחות והיא נכנסת תוך כדי. מול המראה היא מתעסקת קצת עם פצעון זעיר שצמח לה ליד האף ומצחצחת שיניים לידי. אני מתיישב בסלון וקורא את עיתוני סוף השבוע. היא מדליקה טלוויזיה.
"בא לך לעשות משהו הערב?" היא שואלת אותי בנימה יומיומית מובהקת, מבלי להסיט את מבטה מהמסך הכחלחל. אני אומר לה שאני עייף מדי ושלא בא לי. אנחנו יושבים על הספה, לא קרובים במיוחד, ואני מרגיש שהגענו לסוף.
"תשמע", היא אומרת לי אחרי חצי שעה של שתיקה משותפת, "נראה לי שזה לא זה".
"את צודקת", אני אומר לה, "זה לא זה".
"בהתחלה זה נראה כל כך מבטיח", היא אומרת בחמיצות קלה. קלה, לא יותר מזה.
"נכון" אני אומר, "אבל את יודעת, עם הזמן מכירים יותר ויותר טוב".
"כן. מבחן הזמן הוא המבחן האמיתי" היא מסכימה.
"טוב", היא מוסיפה אחרי שתיקה קצרה, "אז ביי".
היא אוספת את התיק עם הדברים. "ביי", אני אומר.
ככה זה.
כל הכתבות והמומחים מחכים לכם גם בפייסבוק של ערוץ יחסים.
לפנייה לכתב/ת 
