"איב סן לורן": שטיק ושוק
אלגנטיות, תחכום ושיק פריזאי - כל הדברים שהפכו את איב סן לורן למעצב מרתק ופורץ דרך נעדרים לחלוטין מהביוגרפיה הקולנועית החדשה והאנמית הנושאת את שמו. לפחות הקולקציות יפות
כמו החיות שנבלעו בתיבת נוח, כך גם ביוגרפיות קולנועיות מופיעות בשנים האחרונות בצמדים. ב-2005 הפציעו שני סרטים שעסקו בסופר האמריקני טרומן קפוטה (פיליפ סימור הופמן זכה באוסקר על גילום דמותו באחד מהם), ב-2009 נוצרו שני סרטים שעניינם קוקו שאנל (שנה קודם לכן הופקה גם דרמת טלוויזיה על אודותיה), וב-2012 הופיע צמד שהתמקד בדמותו של אלפרד היצ'קוק - הראשון גולל את הפקת סרטו "פסיכו" והשני תיאר את יחסיו עם השחקנית טיפי הדרן במהלך צילומי "הציפורים".
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
כעת מגיעות שתי ביוגרפיות נוספות שבמרכזן דמותו של מעצב העל איב סן לורן. האחד, סרטו של ברטראן בונלו שנקרא "סן לורן", הוצג במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן האחרון, והשני - "איב סן לורן" ("Yves Saint Laurent"), נחת בסוף השבוע על המסכים בישראל.
בחירתו של הבמאי ז'ליל לספר לקרוא לסרטו בפשטות בשמו של המעצב עשויה להעיד על כך שמדובר בביוגרפיה רשמית, מקיפה, אולטימטיבית. ואכן, פייר ברז'ה, שותפו לחיים ולעסקים של סן לורן, העניק לסרט את ברכתו. הבחירה האחרת, להציג את הכותרת בתחילת הסרט תוך התמקדות בשם הפרטי, מעידה על הניסיון לגולל סיפור חיים מפרספקטיבה אישית ולא פומבית.
ואכן, "איב סן לורן" מובא בעיקר מנקודת מבטו של ברז'ה, המלווה את הסרט בקריינות בגוף שני ומוצג כמי שתמך במעצב, ניסה ברגעי השפל שלו להציל אותו מעצמו, ונשאר עמו עד מותו ב-2008 למרות בגידותיו. סן לורן (בגילומו של פייר ניניי) מתואר כילד פלא, גאון מיוסר ומפונק, אדם יהיר ושברירי, שיחסיו עם ברז'ה (הקומיקאי הצרפתי גיום גליין מ"אני, עצמי ואמא שלי") מאופיינים בהרסנות ותלותיות.
הסרט נפתח ב-1957, בבית משפחת סן לורן, קולוניאליסטים צרפתים באלג'יר הבוערת. הבן איב עובד בבית האופנה של כריסטיאן דיור, ועם מותו הפתאומי של זה האחרון מתמנה לעמוד בראשו, והוא בן 21 בלבד. הוא פוגש בברז'ה, הופך למאהבו, חווה התמוטטות עצבים בעקבות הביקורת הציבורית על השתמטותו משירות צבאי באלג'יר, מפוטר מ"דיור", ומקים בית אופנה משל עצמו. בהמשך באים התמכרות לסמים ואלכוהול, מאניה דפרסיה וחיי הוללות במרקש.
זוהי התקופה שבה משתנה סגנון העיצוב של סן לורן והופך נועז ופרובוקטיבי. כך, השמלות שעיצב בהשראת הצורות הגאומטריות של מונדריאן, או קולקציית הטוקסידו לנשים ("לה סמוקינג") השערורייתית שהצטיינה במראה אנדרוגיני. על הנשים המפורסמות שהתהדרו בעיצוביו נמנות קתרין דנב, לורן בקול ופלומה פיקסו.
סן לורן חולל מהפכה בעולם האופנה (כך, למשל, כאשר בסוף שנות ה-60, בחר להלביש נשים במכנסיים), אך הסרט על אודותיו אינו מתמקד בהיבטיה המגדריים והיצירתיים. בכלל, קשה להעלות על הדעת ביוגרפיה קולנועית אנמית יותר מזו שלפנינו, ונדמה שלספר (שביסס את סרטו בחופשיות על ספר מאת לורן בנעים) מתקשה להחליט במה להתמקד - האם זה מעשה בעוד גאון בעל יצר הרס עצמי, או שהגיבור האמיתי כאן הוא דווקא ברז'ה המגולל סיפור של אהבה ארורה, מייסרת, שישנם בה היבטים של מגוננות יתר ותשוקה נואשת לשליטה (השניים נפרדו כזוג ב-1976, אך השותפות ביניהם המשיכה עד מותו של סן לורן ב-2008).
"סן לורן" מתקשה לרגש, בעיקר משום שהסרט אינו מספק דיוקן פסיכולוגי מעניין של אייקון האופנה. מה שיש בו אינו חוג לרגע מהדימוי השחוק של האמן המיוסר. גם העשייה המסורתית כמו חוטאת לדמות שבמרכזה, ולמעשה הרגעים היחידים שבהם הסרט מתעורר לחיים מתרחשים כאשר הוא פונה לעסוק בקולקציות שעיצב סן לורן במהלך שני העשורים הנפרשים במהלכו.
החמצה נוספת קשורה בתיאור יחסיו של סן לורן עם הדוגמנית המועדפת עליו, ויקטואר (שרלוט לה בון), שמקבלים תפנית בעקבות גילוי דרמטי. דווקא ההיבט הזה עשוי היה לשפוך אור על דמותו של המעצב - שעל פי הסרט היה מאוהב בה ואף חפץ להינשא לה - אך זה לא קורה כאן.
"סן לורן" הוא, בסופו של דבר, ביוגרפיה קולנועית טריוויאלית של אדם שראוי ליותר מזה. הוא נדמה יותר כמו סיכום פרק חיים מאשר פרשנות שלו והרהור על אודותיו. אין להתפלא, על כן, שפייר ניניי (הזכור מתפקיד קטן ויפה בסיום "שלגי קילימנג'ארו") מגלם את אגדת ההוט-קוטור כשהיא חסרת נשמה לחלוטין. הסרט על סן לורן נעדר, אפוא, את מה שהיה למעצב להציע - אלגנטיות, תחכום יוקרתי, ושיק פריזאי מודרני.
