שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    בהישמע אזעקה, אתם רשאים לזפזפ למונדיאל
    הימים האחרונים הביאו לקצה הגבול את יכולתנו לברוח לטורניר גביע העולם בברזיל ממציאות האזעקות שלנו, ולטייל בשלט הטלוויזיה בין הלוקאלי לגלובלי. איך הפך מונדיאל 2014 לראי של היחסים הבינלאומיים של ימינו?

    משחקי הגביע העולמי בכדורגל שיגיעו היום (יום א') לסופם בברזיל מהווים מראה מרתקת של אופייה המורכב של הפוליטיקה הבינלאומית של 2014. זוהי אם כן הזדמנות אחרונה אולי להרהר בכך, עד עוד ארבע שנים.

     

    "מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:

    צלקת פתוחה: נפאל הרחוקה, הרחוקה מפיוס / עו"ד תמר לוסטר וד"ר סיגל הורוביץ

    לידיעת הקורא רוחאני: שלום הוא עסק מסוכן / אלברט ב' וולף

    סרי לנקה הצליחה לתפוס נמר. ומה איתנו? / אריאל רייכרד

    מי צריך שניים לטנגו. שלום במעמד צד אחד / פרופ' אורן ברק וד"ר דן מיודובניק

     

    רבים מבכים זה שנים רבות את ירידתה של מדינת הלאום בעולם הגלובלי, ומדגישים את חשיבותם העולה של שחקנים לא מדינתיים, את יכולתה הפוחתת של המדינה לשלוט על הנעשה בשטחה, ואת היחלשות הזהות הלאומית כזהות המרכזית של פרטים. גם בעולם הכדורגל משתקפות מגמות אלו, בין היתר דרך הבינאום הדרמטי של מי שהיו פעם קבוצות כדורגל לאומיות (וחלק גדול מהסגל העכשווי שלהן הוא של שחקנים זרים).

     

    היסטוריית המשחקים שזורה בהיסטוריה של היחסים בין המדינות. מרקל (צילום: EPA)
    היסטוריית המשחקים שזורה בהיסטוריה של היחסים בין המדינות. מרקל(צילום: EPA)

    פתאום מוכרים דגלי המדינה. נבחרת גרמניה חוגגת ניצחון נוסף במונדיאל (צילום: AP)
    פתאום מוכרים דגלי המדינה. נבחרת גרמניה חוגגת ניצחון נוסף במונדיאל(צילום: AP)

    והנה, פעם בארבע שנים, מרימה המדינה את ראשה. לפתע כולם הופכים פתאום למומחים לזיהוי דגלים של מדינות שאת שמן לא שמענו בחדשות זה ארבע שנים. נכון, נבחרות לאומיות הן כבר לא המותג שהיו לפני כמה עשורים, אך עדיין, ברגע האמת, רבים וטובים מאזרחי "העולם הגלובלי" מוצאים עצמם עסוקים בנבחרתם הלאומית. רק ערב המונדיאל אפשר, לפחות על פי התרשמותי, להסתובב ברחובות ברלין ולמצוא דוכנים המוכרים דגלי גרמניה, שלטים וכובעים נושאי צבעי הדגל.

     

    בין הקבוצה לנבחרת

    הופעתן על מרכז הבמה של הנבחרות הלאומיות גם מאתגרת את עולם הזהויות של רבים מאוהדי הכדורגל. האם אוהד הכדורגל האנגלי הממוצע של קבוצת מנצ'סטר יונייטד, שמעריך (ולעתים קרובות מעריץ) את שינג'י קאגאווה או את עדנאן ינוזאי, ימצא את עצמו צופה במונדיאל ומעודד את נבחרת יפן או את נבחרת בלגיה? טוב שעדיין נותרו לו כמה נכסים "לאומיים" בדמותם של ויין רוני או פיל ג'ונס אשר מאפשרים הזדהות מלאה עם הנבחרת הלאומית (הלא מאוד מצליחה).

     

    מנצ'סטר יונייטד עצמה היא קבוצה שמגלמת את נפלאות העולם הגלובלי של המאה ה-21 - גם בהרכב שחקניה הבינלאומי, גם בהתנהלותה כתאגיד טרנס-לאומי ענק, וגם בהיקף הגלובלי המרשים של רשת האוהדים שלה. חלק גדול משחקניה הם אכן שחקני נבחרת, אך פזורים בין כל נבחרות הטורניר (ארבעה עשר משחקני הקבוצה משחקים בתשע נבחרות לאומיות שונות).

     

    משחקי גביע העולם בכדורגל אמנם משקפים אחווה בינלאומית והתכנסות סביב ענף הספורט הפופולרי והיפה הזה, ומספקים בימה למדינות להתחרות זו בזו ולהעצים את עצמן בדרכי שלום. אבל גם שם צצים להם ועולים זיכרונות היסטוריים של יריבויות שכביכול פסו מן העולם, ובכל זאת נחקקו בתודעה או בתת-תודעה הציבורית-לאומית.

     

    14 שחקני נבחרת מגיעים ממנצ'סטר יונייטד. וויין רוני (צילום: EPA)
    14 שחקני נבחרת מגיעים ממנצ'סטר יונייטד. וויין רוני(צילום: EPA)

    וכך, לעולם משחק בין אנגליה לבין גרמניה או בין גרמניה לבין פולין לא יהיה משחק כדורגל "רגיל". ומהכיוון ההפוך, גם ההיסטוריה של המשחקים עצמם הופכת לשזורה בהיסטוריה של היחסים בין מדינות ובמאבק ביניהן על סטטוס ויוקרה. זהו מאבק ששותפים לו במקביל ראש או ראשת המדינה (כמו נשיאת ברזיל דילמה רוסף וקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל) והאיש ברחוב. כך למשל "אסון המרקנה" לא מתעד, רחמנא לצלן, אירוע שבו קרס יציע ונהרגו, לא עלינו, אוהדים, או פיגוע טרור, אלא את תבוסתה של ברזיל לשכנתה הקטנה אורוגוואי במשחק האחרון של בית הגמר במונדיאל 1950. כך גם האסון הטרי יותר, בדמות התבוסה המביכה של ברזיל לגרמניה בבלו הוריזונטה בתוצאה 7:1, יהפוך לחלק מהזיכרון ההיסטורי הברזילאי לעשרות השנים הבאות.

     

    חלום הגביע התנפץ, והמצוקות בולטות מתמיד

    המשחקים, אם כך, משקפים את מצב היחסים הבינלאומיים אך גם משפיעים עליו במקביל והופכים לחלק מההיסטוריה הלאומית והבינלאומית.

     

    וכמובן, בלתי אפשרי היה להתעלם מהדיונים המתמשכים על ברזיל בתור מארחת הטורניר ועל ההפגנות והביקורת הציבורית הרבה בתוכה על המחיר הגבוה של אירוח המשחקים. הדיון במונדיאל הפך לדיון על תופעת השווקים המתעוררים ועתידן של מדינות ה-BRICs. ברזיל קיבלה את הכבוד והאחריות לארח את הטורניר כשנתפשה כמדינה מתפתחת שנמצאת בתנופה אדירה והופכת למעצמת ביניים של ממש.

     

    שמונה שנים מאוחר יותר, המגמה הזו איננה מובהקת כל כך. ההאטה הכלכלית בשנים האחרונות, המחאה הציבורית הגוברת, הנראות הגדלה של תסכול תושבי הפאבלות - כל אלה שבות ומזכירות לנו את מצוקותיה הטיפוסיות של מדינת עולם שלישי, אשר עדיין רחוקות מפתרון. עתה כאשר נשבר גם חלום הנפת הגביע, המצוקות הללו נראות בולטות מתמיד.

     

    בעוד קשה להתעלם מהסמליות של ניצחונה המוחץ של גרמניה, המעצמה האירופית מספר אחת, על ברזיל, ההגמון האזורי של דרום אמריקה, הרי שכדאי גם לשים לב לרמת הפרגון הנמוכה שלה זכתה נבחרת ברזיל במדינות דרום אמריקה האחרות. הסאטירות בארגנטינה על פציעתו של הכוכב הברזילאי ניימאר חשפו בפנינו טפח מהיריבויות האזוריות של יבשת אמריקה, שעוצמתן אינה פחותה מזו של היריבות בין "מדינות הדרום" לבין "מדינות הצפון". גם התחרות האזורית הזו מתועדת היטב במשחקי הגביע העולמי.

     

    תשלם בכיסאה? נשיאת ברזיל רוסף (צילום: AFP)
    תשלם בכיסאה? נשיאת ברזיל רוסף(צילום: AFP)

    אמנם ענייננו כאן ביחסים הבינלאומיים, אבל אם נוסיף לכאן את העובדה שברזיל עומדת בפני בחירות קרבות, ויום אחרי התבוסה לגרמניה כבר היו מי שחזו שהנשיאה דילמה רוסף תשלם בכיסאה את המחיר. והנה קיבלנו את כל המנעד של הפוליטיקה העולמית של זמננו - שהיא לוקאלית, לאומית, בינלאומית, אזורית וגלובלית בו-זמנית.

     

    באופן אירוני-משהו, דווקא האזרח הישראלי, שבהשוואה לאזרחי מדינות אחרות אולי יכולנו להניח שהוא "לאומי" יותר, יכול לחגוג את העולם הגלובלי כפי שהוא משתקף במונדיאל. רובנו היינו שמחים לוותר על ויין רוני ולעודד בלב שלם את נבחרת ישראל בברזיל, אך מאחר שזה לא התאפשר לנו גם הפעם, יכולנו להיות אזרחי העולם - לבחור להנאתנו את הכוכב הפרטי שלנו ולעודד אותו (ואת מדינתו והמנונו על הדרך), לעודד גם את אנגליה וגם את בלגיה וגם יפן (או כל נבחרת שיש בה שחקן של מנצ'סטר יונייטד), להעביר נאמנויות או לחלק אותן בין הבתים השונים, או לבחור לשמור אמונים למדינה שממנה עלינו ארצה או שממנה הגיעו לכאן אבות אבותינו. הכול אפשרי בעולם הגלובלי.

     

    השידורים זמינים בערוץ הציבורי, שעות השידור נסבלות (למרות המרחק הגיאוגרפי והפרשי השעות), ומוכרי הטלוויזיות, הפיצוחים ושאר מותגים (שאין להם כל קשר הגיוני למשחק) בארץ, כמו בשאר העולם, יודעים לנצל את ההזדמנות העסקית ולשווק את מוצריהם סביב המונדיאל, ולוודא שגם אם זה באמת לא מעניין אותנו, ברזיל זה כאן!

     

    נכון, הימים האחרונים בהחלט אתגרו את ההכרזה הזו, כמו גם הביאו לקצה הגבול את היכולת שלנו לברוח לברזיל ממציאות האזעקות והגיוסים המקומית שלנו. וכך מצאנו את הערוץ הראשון מתפשר ומעביר את שידורי המשחק לערוץ ה-HD שלו ולערוץ 33, ומפנה את המסך לשידורים מהזירה המקומית הרותחת שלנו. והצופים המקומיים, לפחות אוהדי הכדורגל שביניהם, שוב מצאו עצמם מזפזפים בין הרכב הנבחרות המשחקות לבין דיווחים על אזעקות, בין הלוקאלי לגלובלי. מונדיאל 2014 - ראי ליחסים הבינלאומיים של ימינו, וגם לחוויה המקומית המורכבת של אזרחי ישראל. עוד יום ומונדיאל 2014 יהפוך להיסטוריה, ולנו כבר לא יהיה לאן לזפזפ.

     

    ד"ר גליה בר-נתן היא מרצה בכירה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים

     

    המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם" שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "בהישמע אזעקה, אתם רשאים לזפזפ למונדיאל"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: AFP
    טוני קרוס מנחם את השחקן הברזילאי דאנטה
    צילום: AFP
    באדיבות ד"ר גליה פרס בר נתן
    ד"ר גליה בר-נתן
    באדיבות ד"ר גליה פרס בר נתן
    מומלצים