שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כך מגבירים משדרי הטלוויזיה את הטראומה של כולנו
    אין דבר שמרתק אנשים למסך כמו אסונות או מלחמות בזמן אמת, אבל האם הצפייה האינסופית הזו בטלוויזיה לא מעצימה את הטראומה וגורמת לנזקים נפשיים ארוכי טווח? ומה קורה לעיתונאים שמסקרים את האירועים ולא יכולים לכבות את הטלוויזיה?

    דבוקים למסך הטלוויזיה? לא מפספסים שום צבע אדום, שובל של רקטה, עדות של אזרח מבוהל? אתם לא לבד. אין דבר שמרתק אנשים למסכים כמו אסונות רציניים, מלחמות בזמן-אמת או טרגדיות בגודל בינלאומי.

     

    עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

     

    מרצח קנדי – שידור הפיגוע המתגלגל הראשון בתולדות ארצות הברית – ועד דליפת הכור בפוקושימה, ממלחמת המפרץ הראשונה ועד לאסון התאומים, משלום הגליל לצוק איתן בדרום: בני אדם ברחבי תבל שומעים שקרה משהו ומזפזפים לערוץ החדשות הרגיל שלהם, ונתקעים. וזה לא עושה להם טוב.

     

    מאז אסון התאומים, הקשר בין צפייה בטלוויזיה לבין חרדות וטראומה, ואפילו הופעת סימפטומים של ptsd – תסמונת דחק פוסט טראומטית, מה שקרוי בשפת העם "פגיעת הלם", הוא נושא למחקרים רבים בתחומים שבין פסיכולוגיה לנוירובילוגיה לתקשורת המונים.

     

    מתמודדים עם המצב

    כל השיטות: להתמודד עם הלחץ והחרדה

    האזעקה העירה אתכם? 10 דרכים להירדם שוב

    מציל חיים: מדוע צריך לשכב על הקרקע כשטיל נופל?

     

    באוניברסיטת בייג'ינג חקרו ומצאו שאסון פוקושימה העצים חרדות של סינים שצפו במעללי הצונאמי ביפן, ובקרבתם הגיאוגרפית מצוי כור גרעיני: מסקנתם הפטריוטית הייתה שיש לשנות את עמדות הציבור בדבר בטיחותם של כורים.

     

    קשר בין צפייה במשדרים לתסמיני פוסט טראומה

    במחקר שהתפרסם בדצמבר האחרון בבטאון החברה האמריקנית למדעים, נבדקה תגובתם של בני בוסטון לפיגוע במרתון: התברר כי מי שצפו בשידורים יותר משש שעות ביום וכלל לא נכחו באירוע, היו מועדים יותר לפתח תסמיני חרדה עד כדי פוסט-טראומה, מאש אנשים שהשתתפו במרתון וחוו את הפיגוע ממש מקרוב ובתלת מימד.

     

    באוניברסיטת קליפורניה, במחקר שהחל עוד לפני אסון התאומים, נבדקו תכני החלומות של סטודנטים שצפו באסונות מתועדים: לפני ואחרי התאומים, מי שצפה יותר מארבע שעות ביום ברצף של אירועים טראומטיים, חלם על מטוסים מתפוצצים, דם ואש ותמרות עשן.

     

    אני קוראת את המחקר הזה ומוצאת את עצמי מהנהנת במרץ, כי גם אצלי – בחלום שאני לא מצליחה לגרש מן המוח כבר שנים והוא חוזר שוב ושוב להבעית – פייפר תכול וחמוד כמו בציורי ילדים מנמיך טוס אל עבר הלבניות במפרץ חיפה, סמלן הגאה של התעשיות הפטרוכימיות. ונכנס בהן. ובום, ופטריה ענקית של אש תופת, והכל. החלום הופיע לראשונה מיד אחרי אסון התאומים, שהתרחש על מסך בבית וודאי לא הייתי חלק ממנו.

     

    בארצות הברית, קרוב יותר לאסון, כבר תמצאו מומחים לבריאות הנפש שייתנו לכן אישור שהתסמונת התחילה לכם בגלל הצפייה. אבל מה יש בו, במסך הדק והמרוחק, שמטמיע לנו את האסונות חזק כל כך בתוך המוח?

     

    מעצימה את החרדה מהאירועים ( )
    מעצימה את החרדה מהאירועים

    ככל שרואים יותר - החרדה גוברת

    ד"ר זהבה כספי, ביולוגית ופסיכולוגית קלינית, מסבירה שזה מפני שהטלוויזיה הפכה לחלק מחיינו ממש, והצפייה נתפסת גם היא כחלק מן החיים. "לא רק ילדים, גם אנשים מבוגרים מתייחסים לדמויות בסדרות כאל בני משפחה – בוכים איתן, מרכלים עליהן, תוהים מה יקרה להן בהמשך, ומשתמשים בדמיון שלהם פחות ופחות. ברור שכאשר מדובר בארועים אמיתיים, התגובה וההזדהות חזקים בהרבה.

     

    אנחנו עוברים את הטראומה ביחד עם מי שעובר אותה על המסך, אנחנו נחשפים לבני משפחה של קורבנות והופכים לקרובים אליהם מאוד, ומי שמבנה האישיות שלו רגיש ופריך, ימצא שהארועים האלה עוברים עליו קשה, וגם קשה לו להינתק מהם".

     

    שידורים מתגלגלים הם כורח המציאות כעת. כלומר, התרגלנו לצרוך את המציאות כך. התחרות בין הערוצים השונים ומיעוטו של חומר מצולם מובילה לכך שראיתי את אותו בית מתפוצץ בעזה לפחות 15 פעמים, ואת אותו שובל של טיל – פעמים רבות יותר, ולעתים קרובות המראות כלל לא קשורים למה שנאמר באולפן: האיש הטוב מפיקוד העורף מרגיע, המסך מראה מחבלים על חוף זיקים. והחרדה, יימח שמה, מתגברת.

     

    "ככל שאנשים חשופים יותר לתמונות ודימויים של מצבים מעוררי חרדה- כשלא מדובר במצבים היסטוריים, למשל סרט על מלחמת העולם השנייה אלא אירוע שמתרחש בזמן הווה – החרדה גוברת", מסכים ד"ר מרסלו שפיץ, מנהל המחלקה להדרכת הילד במרכז הרפואי גליל מערבי, שבמסגרתה פעלה מרפאת חרדה אחרי מלחמת שלום הגליל השנייה, ובה טופלו עשרות ילדים: הגיעה רגיעה, היחידה נסגרה מחוסר תקציב.

     

    "כשהחרדה האמיתית בעולם החיצוני מתווכת לנו בטלוויזיה באופן מתמשך, אנחנו מחכים לאיזה סוף טוב, לפתרון משביע רצון על המסך, אבל הפתרון הזה לא מופיע. מתעדכנים, והחרדה גם היא מתעדכנת. אני לא יכול לומר למבוגרים לא לצפות, כי אני מבין את הצורך שלהם ואת ההרגל הישראלי – שמענו על פיגוע, מדליקים טלוויזיה וצופים יחד עם הכתב עד שהאיזור מתפנה משרידים.

     

    "אבל כשמדובר בילדים, בהחלט צריך להגביל את זמן המסך שלהם מול חדשות במיוחד בימים האלה. כשהם קטנים, פעם ביום זה מספיק, ורק בנוכחות הורים שיכולים וחייבים לתווך את מה שנראה על המסך, כי מה שנראה לרוב חסר פשר ורק מפחיד. ילדים קטנים לא מסוגלים להתמודד מבחינה רגשית עם רצף האסונות היומיומי שחדשות הטלוויזיה בנויות עליו, אז ודאי לא עם החומרים אליהם הם נחשפים כעת".

     

    בני נוער שספונים בחדריהם עם הטלויזיה, כשההורים לא בבית – מה אומרים להם לעשות?

    "מסבירים להם את המנגנונים שיוצרים חרדה, מסבירים להם מדוע - לטובת בריאותם ושלוותם – לא כדאי להם לצפות בחדשות, ובעיקר מדובבים אותם. חשוב להבין מה הם חשים, וחשוב לזכור כי בגיל הנעורים, יש נטייה טבעית להתמכרויות, וזו יכולה להיות גם התמכרות פתאומית למשדרי חדשות. שיידעו, שיבינו – ולרוב יסכימו בעצמם להתנתק מן המציאות המכוערת לטובת משהו מהנה יותר".

     

    וכרגיל, אלוהים מרחם על ילדי הגן ועל המבוגרים בכלל לא.

    "כרגיל", מסכים ד"ר בני וגנר, פסיכיאטר העומד בראש המרפאה להפרעות אכילה לילדים ונוער בבית החולים שיבא. "גם אצל מבוגרים, יותר ויותר חוקרים מאמינים שהטלוויזה בעצמה יוצרת אפקט של טראומה. זה לא רק השידור המתגלגל אלא גם הדימויים החוזרים והשידורים החוזרים, שוב ושוב ממחזרים את האינפורמציה המתגלגלת כי אין באמת משהו חדש לומר.

     

    "אנחנו נכנסים לויזואליה ולאקוסטיקה של הטראומה, ואנשים לא מודעים לאפקט של זה כשהטלוויזיה דלוקה 24 שעות ביממה. צפייה ממושכת בדימויים ובמסרים שליליים לא רק מעוררת חרדה, אלא גם תורמת להפרעות שינה, הפרעות אכילה, דיכאון, נטיות אובדניות: וזה עוד לפני שדיברנו על שטיפת המוח המתמשכת, כשהמוח כולו דרוך בחרדה, הצופה אינו יכול לעשות דבר ומרגיש מתוסכל וזועם בחוסר אונים משווע".

     

    במערכה הנוכחית, אל הטלוויזיה הצטרפו גם ערוצי אינטרנט – האם גם אנחנו חלק מן השידור המעורר את הטראומה מריבצה? אני מבררת עם ד"ר וגנר, והוא מסכים כי יש הבדלים משמעותיים. בעוד שבטלוויזיה השידור הוא מתגלגל ומלא בדשידורים חוזרים, בערוצי האינטרנט עולים לאוויר ויורדים על פי הצורך החדשותי הדחוף.

     

    "בעוד שהטלוויזיה הממוקמת באמצע הסלון הביתי דלוקה כל העת וזמינה לצפייה של אנשים בכל הילים, בחירה לצפות באתר חדשות היא אינדיבידואלית – במחשב או בטאבלט או בסמארטפון הפרטי – ואינה מעצימה את תחושת החרדה המשפחתית, אם יש כזו. אלה הם זמנים של פגיעות ביחסים הבינאישיים, נטייה לריב ומדון, עלייה ברמת האלימות שלנו כתוצאה מן התסכול המתמשך – ולכן, בעיני, זה קריטי להגביל את הצפייה. מרצון, כמובן, וגם למבוגרים".

     

    אבל אנחנו כבר גדולים, חזקים, למודי נסיון ומחושלים. או שאולי לא.

    "ממש לא. בישראל? המועקה שאנשים חשים כעת, אפילו מחוץ לטווח הרקטות, היא תולדה של שנים של מלחמות ופיגועים ומבצעים ומערכות, ומה שאנחנו מצליחים להדחיק במנגונים בריאים, מה אנחנו מצליחים לשכוח כדי להמשיך לחיות באורח פחות או יותר נורמלי, צף וצץ החוצה מתוך המגירות הנעולות לשם הצלחנו להכניס את הדברים ברגיעה האחרונה".

     

    אני מהנהנת: כיוון שאני מבקרת טלויזיה אין לי ברירה אלא לצפות, כמעט כל הזמן. את בתי בת ה – 13 אני מגרשת מהמסך כמיטב יכולתי, אבל יותר מדי פעמים ביום היא מציצה. ונפגעת: כבר הולכת לישון בבגדים למקרה שתהיה אזעקה, כבר מכינה את הנעליים הכי נוחות לריצה למקלט. אנחנו חיים בנהריה, כרגע מחוץ לטווח, אבל לפני שמונה שנים חוותה בעוצמה את מלחמת שלום הגליל השנייה כשהנחיתו עלינו אלפי חפצים מעופפים מצפון. ואני חשבתי שכבר הצליחה לשכוח. איך שטעיתי.

     

    "כאילו שאת שכחת", אומרת ד"ר כספי. "אצל מבוגרים, הדימויים על המסך מגרדים שוב ושוב את המקומות הכואבים, וחוץ מניצולי השואה שבאמת שרדו בתופת ושום מלחמה קטנה לא עושה עליהם רושם, אנשים ייפגעו", היא אומרת ומסייגת: "זו לעולם לא הטלוויזיה לבדה שתעורר משבר גדול, אבל הטלוויזיה בהחלט תורמת".

     

    אז למה מתמכרים למה שמתרחש על המסך?

    "בגלל האמונה שאם אני לא יכול לעשות כלום, לפחות אדע מה קורה. זה הרבה סקרנות, זו סולידריות ישראלית, וזו טעות מבחינה פסיכולוגית".

     

    גם העיתונאים סובלים

    מבין האנשים שאינם חלק מן הטראומה המיידית, בשנים האחרונות מתחוור גם שאנשי מקצוע בתחום רפואת הטראומה חשופים יותר להפרעות חרדה ככל שהם מטפלים ביותר אסונות ומשברים – ויש עוד סקטור מועד לפורענות: עיתונאי טלוויזיה. כן, אותם אנשים שאמורים להגיש לנו את המידע באובייקטיביות ופנים חתומות.

     

    לפני שנתיים פרשה שון ויליאמס, המגישה של תוכנית חדשות הבוקר בבי-בי-סי 1, מתפקידיה כעיתונאית-אסונות ומהגשה של מהדורה אחרי מהדורה של אסונות, אחרי שהחרדה ניכרה בה ובחייה עד כדי כך שצופים כתבו לשאול אם היא חולה: ירידה דרמטית במשקל, עייפות מתמדת, חוסר שינה ומחשבות טורדניות היו רק חלק מן התסמינים שפיתחה בעקבות העבודה. כעת היא מנחה קבוצות של עיתונאים שמדברים על הטראומה: מפוקושימה ועד מוגדישו, מרעידת אדמה באיראן ועד לעזה, יש להם על מה לדבר.

     

    ולפעמים נדמה כאילו כל השידור המתגלגל הזה עצמו, לא חשוב באיזה ערוץ, הוא בעצמו ביטוי מאוחר של ניצולי טראומה. כמו הצופים, גם העיתונאים הם חלק מן המרקם הישראלי. שלא כמו צופים, הם מורגלים בשליטה בחומרים שהם משדרים: מתחקרים סיפור, מתסרטים, יוצאים לצלם, חוזרים לערוך, מקליטים פתיח וסגיר ומעלים לאוויר משהו שיש לו התחלה, אמצע וסוף ברורים ונהירים, כולל מוסיקה מרגשת.

     

    כאן החומרים שולטים בהם: הנה עוד אזעקה באמצע שיחה והנה שוב הבית המפגז ההוא כי אין מה להראות כרגע ואי אפשר להחשיך מסך, הנה שוב המומחה לענייני בטחון שנוזף בהם על כך שהם מגבירים את החרדה: כאילו שיש להם ברירה. וכאילו שהם בעצמם לא מעוניינים בסיקור טוב יותר – כלומר, במציאות טובה יותר.

     

    לצופים יש יתרון אחד על פני האנשים שעושים טלוויזיה: לנו מותר לכבות. ובעת הזאת, מתברר, צריך לכבות. "הסכנה הגדולה ביותר של מיחזור החומרים היא מה שקרוי שטיפת מוח", אומר ד"ר וגנר.

     

    "אנחנו הופכים להיות קצת רובוטים. במקום חוסר האונים הבלתי נסבל מופיעות תחושות של נקם ושילם, והמועקה הופכת לשאיפה לגמור עם כל זה, לא משנה באיזה מחיר, ומקבלי ההחלטות מושפעים מקולו של העם, שחוזר אל המסך לראות מה עשו מקבלי ההחלטות ואיפה הייתה עוד נפילה, והדברים הללו מזינים זה את זה עד כדי כך שאנחנו כבר לא יכולים לחשוב באופן עצמאי על מה שמראים לנו על גבי המסך. כדי לחשוב בלי חרדה, צריך להתנתק".

     



     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כך מגבירים משדרי הטלוויזיה את הטראומה של כולנו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גבי מנשה
    אריאנה מלמד
    צילום: גבי מנשה
    צילום: shutterstock
    הצפייה בטלוויזיה מעצימה את החרדה
    צילום: shutterstock
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים