השלבקת שלי ולמה אני רותחת מכעס על פרופ' רביד
זה התחיל מכאב עמום בצוואר ומהר מאוד הפך לפצעים איומים שלוו בכאבי תופת, כאלו שלא מאפשרים אפילו לנשום. אתי מזוז, שבמשך חודשים ארוכים סבלה משלבקת חוגרת, לא מצליחה להבין כיצד פרופ' מוטי רביד מבטל בקלות כזו חיסון שיכול היה למנוע ממנה חודשים של כאב בלתי נסבל. טור אישי כועס
אני האדם האחרון שירצה לחשוף את בעיותיו ברבים, אבל הטור של פרופ' מוטי רביד, הקורא לשלבקת חוגרת "מחלה זמנית ונדירה" וחורץ שהחיסון החדש הוא אינטרס כלכלי נטו,
הכעיס אותי במיוחד. גם אני באופן אישי לא תמיד מאמינה לחברות התרופות, אבל חודשי הסיוט שעברתי עד לא מזמן, בצל השלבקת החוגרת, ישאירו לנצח זיכרון כואב וצורב של סיוט, שיכול לפגוע בכל אחד מכם. דבריו המזלזלים של פרופ' רביד, שאמור לדאוג לריפוי והצלת חיים, מכפישים לא רק את החיסון, אלא גם את אלפי החולים במחלה, שאף פעם אין לדעת מי יהיה הקורבן הבא שלה.
הן הראו, בלי שום ספק, שה"שינגלס", אותם פצעים להם גורם נגיף ה"וריסלה זוסטר", תקפו גם אותי. הנגיף הזה, אותו נגיף הגורם לאבעבועות רוח, מתחבא אצל חלקנו במסילות העצבים, פורץ ברגע מסויים וגורם למחלה הנוראית הזו.
ההתחלה: כאב עמום בצוואר
זה התחיל בגירוד קל בקרקפת והמשיך בכאב עמום בצוואר. הייתי משוכנעת שביצעתי תנועה לא נכונה, או שאולי סתם נעקצתי על ידי יתוש. גירדתי קלות בראשי, והמשכתי הלאה. לא האמנתי שמהרגע הזה, ולמשך החודשים הבאים, חיי יהפכו לסבל מתמשך שכולל לילות ללא שינה וחוסר אונים משווע, 24 שעות ביממה.למרבה הפלא, את האיבחון עשה דווקא חבר לעבודה, שזיהה את הסימפטומים הראשוניים והפנה אותי אל הרופא להמשך הבדיקות.
הטור שהכעיס
הקמפיין לחיסון שלבקת חוגרת: 'מסע הפחדה'
פרופ' מוטי רביד
קמפיין חדש מצייר תמונה מפחידה של מחלה קלה ומוכרת, שלבקת חוגרת, וקורא לכולם להתחסן נגדה. פרופ' מוטי רביד מבית החולים "מעייני הישועה" מאמין שמדובר במסע הפחדה שנועד למכור חיסונים במאות שקלים. "אנשים בריאים אינם זקוקים לחיסון, מאחורי הפרסום עומדת חברת תרופות", הוא אומר
וכך, מגירוד קל בקרקפת וכאבי צוואר, הופיעו בתוך יממה פצעי תופת. אני קוראת להם כך, כיוון שקשה לתאר במילים את אותו כאב, כאילו מסור לוהט חותך לך את העור שנייה אחר שנייה, מלווה את כל משך היממה. אי אפשר לישון, אי אפשר לשכב, אי אפשר לעמוד, אי אפשר להתרכז.
לצד הכאבים הנוראיים האלה, נוספת גם תחושת גירוד איומה. אבל שלא כמו בגירוד קל בעור, אי אפשר להקל עליו, אי אפשר לגרד או לגעת בפצעים שבגב, גם משום שהם מרוחקים וגם משום שכל מגע עלול לזהם אותם.
נותרתי עם צלקות בגוף - ובנפש
שלושה חודשים ליוותה אותי המחלה הארורה. שלושה חודשים של אשפוזים, של תרופות נרקוטיות במינון של ספארי, של תרופות לשינה וגם טיפול בכדורי זובירקס חמש פעמים ביום. אבל דבר לא עזר. הכאבים רק הלכו והחריפו. לילות שלמים שהעברתי בלי לעצום עין, וכשהגיע הבוקר, רק רציתי שגם הוא יחלוף.תחושת חוסר האונים היא גם תחושת בדידות נוראית. כולם רוצים לעזור, אבל איש אינו יכול. ואת מרגישה הכי לבד בעולם. את, המחלה, והוירוסים האימתניים שתוקפים את גופך ולא נותנים מנוח. כאבי תופת, גירוד עז, ועצב גדול שכולא אותך בפנים, עמוק, מבלי יכולת לצאת.
לאחר שלושה חודשים, שבמהלכם גם הספיקו הפצעים להזדהם, נותרתי עם צלקות על הגוף, אך עוד יותר עם צלקות החקוקות עמוק בנפש שלי, על תקופת הסיוט הגדולה ביותר של חיי, שאינני מאחלת גם לשונאיי.
אין יום שבו גירוד עמום בגב או בצוואר לא מכניס אותי ללחץ, שמא המחלה חוזרת. ואז קראתי את טורו של פרופ' מוטי רביד, וכעסתי כל כך. גיבובי מילים לגמרי לא מדוייקים ובעיקר מקוממים. איך רופא יכול לומר שמדובר במחלה נדירה, זמנית וחולפת? איך פרופסור, שאנשים רואים בו סמכות, מבטל חיסון שעשוי למנוע את סבל הייסורים שעובר על אלפי חולים בישראל ומאות אלפים ברחבי העולם?
אין לי כל קשר לחברת תרופות, ולצערי לי אישית לא הייתה הזכות להתחסן נגד המחלה. אבל אני מתביישת בשביל האיש הזה, שאמור לרפא ולתת תקווה לאנשים. ולעצמי אני מאחלת שלא אזדקק להיות תחת טיפולו ותוהה מה היה כותב לו היה חווה בעצמו את הסיוט.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
