שעורה בכוס מים

אם תינוקות ישראלים, לפחות לפי הפרסומת של היצרן, ממלמלים "אבא, אמא, במבה", אזי אחרי כמה ימים במלתתה של משפחת ויינרמן (אין קשר לאורלי) בצפון בוואריה, אנחנו התחלנו למלמל "אבא, אמא, באמברג!" אם כי יתכן שלפחות במקרה שלנו זה היה מעודף בירה, המשקה שפופולארי בבוואריה יותר ממים – וזה לא שחסרים להם מים.

עוד מתכונים בערוץ האוכל:

• שומרים עכשיו: ארוחה בריאה
• כוסית בין הכרמים: טיול יין
• אופים עם הילדים: מאפינס ירקות
  

הנסיעה ממינכן לבאמברג אורכת כשעתיים וקצת, פרק זמן שבו אפילו ממבט חטוף מהחלון אי אפשר שלא להבחין במטעים ובהם שיחי ענק של כשות. הצמח הזה, עם ריח שמזכיר באופן חשוד, ובכן, גראס (מבחינה בוטנית הוא קרוב משפחה של הקנביס, אבל אין מה לנסות לעשן אותו ), הוא המרענן הרשמי של הבירה.

(צילום: סנהדרינק)

אם את הגוף נותנים לה השעורה, השמרים והמים, הרי שאת העקיצה המרירה שמבדילה בירה מכל משקה אחר - מעניק הכשות. אין דבר עצוב יותר מלראות מבשל בירה ישראלי שמנסה לגדל כשות על אדמת-הקודש. כמו בריזה באוגוסט, זה פשוט בלתי אפשרי. לעומת זאת כאן, בבוואריה, שיחי הכשות מתנשאים לגובה של 6-7 מטרים. פשוט תענוג.

כשהגענו למקום שמאחורי שיחי הכשות נפרשו שדות אין-סופיים של שעורה, הבנו שאנחנו בלב אזור ייצור הבירה של בוואריה שהיא גם לב אזור צריכת הבירה בגרמניה כולה. היצרנים הגרמנים מקטרים ללא הרף על ירידת צריכת היין בגרמניה אל מתחת ל-100 ליטר לנפש בשנה (צרות של עשירים: בישראל הצריכה היא כ 14 ליטר לנפש בשנה). את הסטטיסטיקה העגומה מצילים הבווארים שעדיין שותים בסביבות 200 ליטר לראש - ולא נראה שהם הולכים להפסיק.

(צילום: סנהדרינק)

צפון בוואריה נקראת פרנקוניה ועיר המחוז הגדולה שלה היא באמברג. מבחינה היסטורית, מדובר בעיר עתיקה שהאזכור הראשון שלה בכתובים מתוארך לשנת 902 ושברבות השנים הפכה למרכז עירוני, דתי ואקדמי חשוב, בחלק מהתקופות – הכי חשוב בבוואריה. אלא שעם כל הכבוד לדת ולאקדמיה, מהן יש לנו מספיק גם בארץ, אנחנו כאן בשביל הבירה שהאזכור הרשמי הראשון שלה בתולדות העיר הוא מ-1093, או במילים אחרות – יותר וותיק אפילו מ"נשר" שלנו.

באמברג, ממש כמו רומא, שוכנת על 7 גבעות ירוקות ויפות ועל פיצול של נהרות שוצפים שמהן נמתחות ותעלות יפיפיות. כ-70,000 איש גרים כאן וכולם נראים לנו מאוד נחמדים ואפילו יפים, אם כי קיים החשש שאולי זה מהבירות. כרגיל לערים מרכז-אירופאיות עשירות, הרחובות של באמברג מבריקים וכמעט שלא תמצאו מישהו שצועק ברחוב, צופר או אפילו מעשן, לא עניין של מה בכך בעיר שחלק גדול מתושביה הם סטודנטים.

(צילום: סנהדרינק)

בניגוד לחלק גדול מערי גרמניה, באמברג נותרה מחוץ למפת ההפצצות של בעלות-הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה. כפועל יוצא מכך, אפשר להתרשם מהארכיטקטורה הקלאסית, מהעיר העתיקה ומבתי התעלה היפהפיים.

אחרי לילה של שתייה כבדה של בירה יצאתי לריצת בוקר קלה לאורך אחת התעלות (למרבה הצער, לא הבאתי בחשבון את העליות בדרך חזרה) לקראת סוף הריצה עברתי ליד בית העירייה שהוא בגדר אתר-חובה בביקור בעיר: לפי הפולקלור המקומי, הבישוף של באמברג לא היה מוכן להקצות אדמה לבניית בית עירייה לעיר מה שגרם לאנשי העיר להקים אי מלאכותי במרכז הנהר ולבנות עליו את בסיס המבנה.

7 גבעות, 7 מבשלות

בעיר הלא גדולה הזאת יש לפחות 7 מבשלות בירה מצטיינות וייחודיות. מי שאצה לו הדרך ואין לו כמה ימים להקדיש כדי לחקור את מרכז ייצור הבירה בגרמניה, מוטב שיסתפק בלילה היחיד שלו בעיר בביקור ב"שלנקרלה".

מרתף הבירה הזה עומד על תילו כבר 600 שנים ומגיש בירה בעלת שם זהה. ה"שנקרלה" היא בירה כבדה ומעושנת, בעלת אחוז אלכוהול גבוה יחסית וגם שתיין כמוני שאוהב לרוב בירות לאגר פשוטות, לא יכול היה להישאר אדיש לטעם המיוחד. אם תרצו, מדובר ב "בייקון" של הבירות.

מה שכן, אם אתם רעבים, לא זה המקום עבורכם: עד לפני שנים לא רבות הגיש הבר רק את הבירה מתוצרתו ואפילו זה – רק למי שהביא כוס בירה מהבית. במילים אחרות: כל מה שהיה במקום הוא ברז שנפתח רק פעם אחת ביום. בבוקר. מאז השתכלל ההיצע לכמה סוגי בירות וכן מגוון לא רע של שנאפסים, אבל אוכל אין כאן.

(צילום: סנהדרינק)

אל דאגה, לא תישארו רעבים, גם כי כיאה לעיר בגרמניה, ריח המאפיות על הבוקר לא יוכל להשאיר אדיש אפילו את גדול המקפידים על הדיאטה, וגם כי במרבית מרתפי-הבירה, תוכלו למצוא, מלבד בירה מקומית נהדרת, גם את האוכל הבווארי הקלאסי: נקניקיות, שוק-חזיר (שומרי כשרות מוטב שירכשו עוד כמה לחמניות וקופסאות שימורים בסופרמרקט הקרוב, כי בבתי-האוכל והבירה, קשה למצוא מנה ללא חזיר, אלא אם כן מדובר בסלט) וכמובן אותן כופתאות תפוחי-אדמה ששום ארוחה בווארית לא תהיה שלמה בלעדיהן.

הזכרנו את השנאפסים שהם אולי התוצר המקומי הכי מובהק, אחרי הבירה כמובן: מסוגים שונים של פירות ועשבים מיוצרים כאן שנאפסים נפלאים שחורכים את הגרון כמו שצריך (מה גם שתמיד אפשר לשטוף בבירה). אפילו מבירה בעצמה מזקקים כאן שנאפס והכי טעים הוא שנאפס הדובדבנים, במיוחד אם הגעתם בעונת האביב, או אז תמצאו שנאפסים נהדרים נמכרים בדוכנים בצדי מרכזי קניות או בתחנות דלק לאורך האוטובאן, קצת כמו תותים ותירס בגליל.

מי שעיתו בידו, מוזמן לברר כיצד מגיעים למלתתה המשפחתית של ויינרמן: מדובר בעסק משפחתי אדיר, בן למעלה מ 150 שנה שמנוהל עדיין (וביד רמה!) בידי בת המשפחה שמסתובבת בין מאות העובדים ומחלקת הוראות בעודה לבושה בשמלה בווארית מסורתית, מהסוג שמחמיא לגברות גדולות, גם אם מדובר בבנות שישים ומעלה, כמו הגברת ויינרמן.

מה שהחל כמרכז להלתתה של שעורה, התפתח בהדרגה למפעל ענק שבבעלותו כיום גם ממגורה שלידה "דגון" בנמל חיפה נראה כמו צריף וגם שדות שעורה שמגדלים עבורם תבואה. אחד מסוגי השעורה שהופכים ללתת במפעל הוא ה"קארה אמבר", חומר גלם נפלא שממנו מיוצרת "טובורג רד" בישראל (ישראל היא המדינה היחידה שהורשתה על ידי המותג הבינלאומי מדנמרק לייצר את הבירה הזאת, לאגר כהה וטובה מאוד).

(צילום: סנהדרינק)

למרות שמדובר על מפעל לכל דבר ועניין, יש ל"ויינרמן" מרכז מבקרים, מבשלת-בוטיק שמייצרת כמה סוגי בירה לא רעים בכלל ואפילו חנות מזכרות – עד כדי כך גאים המקומיים במורשתם המרירה והמוגזת קלות...

כיאה לעיר מתקדמת, יש במרכזה של באמברג לא מעט מלונות נחמדים שמספקים פתרונות לינה במחירים סבירים למדי. יחד עם זאת, מי שרוצה לחוות חוויה אמיתית, מוזמן ללון במלון "מסרשמיט" (כן כן, כמו המפעל שהמוצר הכי מזוהה איתו עד עצם היום הזה הוא מטוס הקרב הגרמני של ימי המלחמה ההיא).

המלון שוכן על חורבות מבנה עתיק ולמרות החדרים המודרניים (בדרגת ארבעה כוכבים), הרי שסיור בקומות הלובי והמרתף שלו (שהוכרו על ידי האו"ם כאתר לשימור) מחזיר את המבקר מאות שנים לאחור.

(צילום: יח"צ)

• קראו עוד כתבות על טיול, אלכוהול ומה שביניהם - באתר "סנהדרינק "