שתף קטע נבחר
הכי באזזזז
    זירת הקניות
    השטרות הישראליים הגנוזים של עזה והגדה
    בעיצומם של הקרבות של ששת הימים נולדה בחשאי סדרת שטרות מסתורית: דינרים ירדניים ולירות מצריות שהודפסו בלבוש ישראלי עם עיטורי גמלים ועצי דקל. רק לאחר שהלירה הישראלית "כבשה" את השטחים, הפך המטבע המאולתר למיותר. צבי לביא סוקר את הולדתו ומותו של המטבע הנדיר, ומגלה לאן נעלמו 25 מיליון השטרות שנגנזו בכספות בנק ישראל

    ישראל לא צריכה את הטנקים של צה"ל כדי להפגין נוכחות בחוצות עזה וסביבותיה. ישראל יושבת עמוק בכיסים ובארנקים של כל עזתי. מפקדי החמאס חולמים על השמדת ישראל ובו זמנית מקבלים את משכורתם מאבו מאזן בשקלים של בנק ישראל. בלעדי השטרות עם דיוקנאות נשיאי ישראל בן צבי ושז"ר וחתן הנובל ש"י עגנון לא ימכרו להם אפילו פיתה אחת.

     

    טורים קודמים במדור "כשבגרוש היה חור ":

     

    השקלים הישראלים הם חלק מהחיים ברצועת עזה וביהודה ושומרון כבר 46 שנים. החיבור נוסד בתקופת הלירה הישראלית ולא התרופף במעברים לשקל הישן והחדש. המטבע הישראלי מחזיק שם מעמד יותר מכפל הזמן שהחזיקו הלירה המצרית והדינר הירדני, אחרי מות הלירה המנדטורית ב-48'. המטבע הישראלי לא נאכף בכוח. הוא אפילו לא היה בתכנון. זו עובדה הראויה לציון למי שהסיפור הזה נראה היום בדיעבד כחלק מ"מזימת סיפוח".

     

    אבל האמת ההיסטורית עולה על כל דמיון. הלירה הישראלית פשוט נסחפה לשטחים אחרי מלחמת 67' עם מאות אלפי הישראלים שהציפו את שווקי הגדה ועזה ואת כבישי הגולן. היא השתלבה בחיים הפלסטינים דרך כיסי הסוחרים המקומיים, לאחר הסתערות הקונים ההמונית שרכשו מכל הבא ליד ורוקנו את המדפים. הכיבוש הכלכלי הזה היה מפתיע ומהמם לא פחות מקרבות הבזק בששת הימים.

     

    כך נולד "המטבע הצבאי"

    הכיבוש הצבאי של הגדה לא נכלל בתוכניות המלחמה. המלך חוסיין הפתיע בהפגזת ירושלים וגרר את צה"ל לקרבות מאולתרים ועקובי דם לטיהור הצבא הירדני מגבעת התחמושת והעיר המזרחית עד שחרור הר הבית.

     

    בסגנון הזה אולתרו אחרי המלחמה ברוב מהומה גם הממשלים הצבאיים בעזה, בגדה ובגולן. הכיבוש תפס בהפתעה אפילו את האלוף חיים הרצוג, שרק שנה קודם לכן קיבל מינוי חסר תוכן של מושל הגדה, וכשביקש לתכנן ולתרגל משהו, אמרו לו בפיקוד המרכז "לך לישון ולחלום".

     

    כמו יתר הבעיות שצצו ודרשו פיתרון מאולתר, גם סוגיית המטבע שתחזיר למסלולם את הכלכלה והחיים בשטחים, עלתה במקרה ביום השני לקרבות, מיד לאחר כיבוש רצועת עזה. נגיד בנק ישראל, דוד הורוביץ, נפגש עם מ"מ שר האוצר, זאב שרף, כדי להסדיר את מימון המלחמה. שר האוצר, פינחס ספיר, נשלח לחו"ל לגייס תרומות. בין השאר הם החליטו שעזה תמשיך להתנהל עם הלירה המצרית, כמו שהתנהלה אחרי מלחמת סיני בעשור הקודם, לפי המלצת הנגיד הורוביץ.

     

    הם לא ידעו כמה כסף מצרי נותר ברצועה, וכמה זמן תידרש ישראל לנהל את השטח הזה. הורוביץ זכר שב-56' המחזור הסתכם בכמה עשרות אלפי לירות מצריות, שהספיקו עד לנסיגה כעבור 4 חודשים. אבל עכשיו נוספו על אי הוודאות של כמות הכסף ותקופת הכיבוש גם צרכי האוכלוסייה שהוכפלה בעשור שחלף. הורוביץ ושרף חששו שהכמות לא תספיק לתקופה הנראית לעין. ליתר ביטחון הם החליטו להדפיס מלאי נכבד של "כסף חירום".

    שטר של 1 לירה לעזה (מקור: אוסף בנק ישראל)
    שטר של 1 לירה לעזה(מקור: אוסף בנק ישראל)

    שטר של 25 פיאסטר לעזה (מקור: אוסף בנק ישראל)
    שטר של 25 פיאסטר לעזה(מקור: אוסף בנק ישראל)

    שטר של 5 לירות לעזה (מקור: אוסף בנק ישראל)
    שטר של 5 לירות לעזה(מקור: אוסף בנק ישראל)
     

    כך נולדה בחשאי וב-4 עיניים סדרת המטבעות המסתורית בתולדות בנק ישראל. שכן תוך שבוע מההחלטה להדפיס לירות מצריות בלבוש ישראלי, עלה הצורך להדפיס גם מהדורות ישראליות של הדינר הירדני לגדה המערבית והלירה הסורית לרמת הגולן. החלטה לא קלה כשמדובר במטבעות שונים בצורה, בכמות הנדרשת לכל שטח, וגם מוגבלים בכיסוי שהאוצר ובנק ישראל יכולים להבטיח להם, בתקופה שהלירה הישראלית היתה מטבע רך ולא סחיר.

     

    התקדים המשפטי: גרמניה הכבושה

    המבצע תועד בידי עובד הבנק, דב גניחובסקי, לימים עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", וד"ר רחל ברקאי, אוצרת מחלקת המטבע בבנק ישראל. לפי תיאורם, ההחלטה להדפיס את כסף החירום לא היתה גחמה של שני בכירים, למרות שמקומה הטבעי בפורום ממשלתי רחב יותר. ההחלטה היתה מושכלת ושקולה באילוצי הזמן, והצורך הדחוף להחזיר את החיים בשטחים הכבושים למסלולם מיד עם שוך הקרבות. "המטבע הצבאי", לפי כינויו המאוחר, נועד למנוע מחסור במטבע מקומי ולהבטיח יציבות כלכלית זמנית ואוטונומית, בנבדל מהמשק הישראלי, עד שיוכרע עתידם המדיני של השטחים. 

     

    הורוביץ חשב שמילוי החסר במטבע החירום ימנע את הצפת השטחים במטבעות מוברחים של מצרים, ירדן וסוריה, שהיו מערערים את הסדר הכלכלי והציבורי. שכן מילוי המחסור במטבע הישראלי, אפילו בכמות מבוקרת, היה רומז על כוונות סיפוח שלא יתקבלו יפה בעולם. זה גם היה מאפשר להבריח את הלירה הישראלית למדינות האויב, ובאמצעותן לשוקי הכספים בעולם, בכמויות שירסקו את ערכה הרעוע בלאו הכי גם בישראל.

     

    ד"ר ברקאי מספרת כי משפטנים מבנק ישראל וצה"ל ליוו את המבצע הסודי, ו"מצאו בחוק הבינלאומי תקדים לכסף החירום מתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה שבה הנהיגו בעלות הברית מטבעות מיוחדים לאזורים הכבושים בגרמניה וביפן". אבל תמיכת המשפטנים בהפקת המטבע הצבאי לשטחים הייתה בעירבון מוגבל. לפי אותו חוק אין כיסוי למטבע ולכן נדרשת חלופה זמנית עד להסדר המדיני הסופי של הריבונות.

     

    החלופה שהמציאו כלכלני בנק ישראל והאוצר היתה קומבינה אופיינית לתקופה שבה הכנסת והתקשורת לא חיטטו בתקציב הביטחון. צה"ל נדרש לתת לבנק ישראל "שטר חוב לכיסוי ערך המטבע הצבאי", כהגדרת ד"ר ברקאי. בפועל היה מדובר בהתחייבות ערטילאית ללא כיסוי ממשי בטרם נמצאו המקורות אפילו למימון הוצאות המלחמה. כל זה בשעה ששר האוצר ספיר עדיין חיזר על פתחי תורמים בעולם כדי לגייס את הכסף החסר.  

     

    גמלים בעזה, מגדל דוד בגדה

    עם או בלי כיסוי, ההיתר המשפטי הניע את מנגנון החירום החשאי להתחיל בהפקת הדינר הירדני והלירות המצריות-סוריות. בנק ישראל גייס למבצע הסודי את המדפיס הממשלתי בירושלים, ובתל-אביב את גרפיקאיי הצמרת, האחים גבריאל ומקסים שמיר, והצמד גד רוטשילד ודוד ליפמן מסטודיו רולי. האחים שמיר כבר עיצבו את סמל המדינה ולבנק ישראל את סדרת הלירות המיתולוגית עם הדמויות שהיו סמלי התקופה, לפני סדרות האישים.

    שטר של 1 דינר לגדה המערבית (מקור: אוסף בנק ישראל)
    שטר של 1 דינר לגדה המערבית(מקור: אוסף בנק ישראל)

    שטר של 500 פילס לגדה המערבית (מקור: אוסף בנק ישראל)
    שטר של 500 פילס לגדה המערבית(מקור: אוסף בנק ישראל)

    שטר של 100 פילס לגדה המערבית (מקור: אוסף בנק ישראל)
    שטר של 100 פילס לגדה המערבית(מקור: אוסף בנק ישראל)

    השטרות נוסחו בעברית, אנגלית וערבית. למען הדיוק של הנוסח הערבי נאלץ בנק ישראל להפוך עולמות כדי לשלוף משורות המילואים של צה"ל את העובד היחיד שלו השולט בערבית, שגם נמנה על החוג הצר של שומרי סודות הבנק.

     

    בנק ישראל נפקד מהשטרות. כותרת המפיקה היתה "מפקדת כוחות צה'ל" בכל אזור. הערבות ניתנה בחתימות אלופי הפיקודים משה גורן (דרום לעזה וסיני), עוזי נרקיס (מרכז לגדה) ודוד אלעזר (צפון לגולן), שהיו רק בעברית. עיצוב שטרות "הכסף הגדול" נחלק בין הגרפיקאים החיצוניים. עיצוב מעות הנייר של "הכסף הקטן" הפשוט יותר, כחלופה למטבעות מתכת, התבצע בבנק ישראל ובמדפיס הממשלתי.

     

    האחים שמיר עיצבו את שטרות 5 הלירות לעזה וסיני, את הדינר האחד ומחצית הדינר (500 פילס) לגדה ואת הלירה סורית לגולן. רוטשילד וליפמן עיצבו את שטרי הלירה האחת לעזה וסיני ושל 5 דינר לגדה. העיצוב נשלם לקראת סוף יוני. "המעצבים השתדלו להתקרב לכסף המקומי בכל אזור מבלי להפר את זכויות מעצבי השטרות המקוריים, המצרים והירדנים, אבל תרמו את האיורים מנופי השטחים", אומרת ברקאי.

     

    הלירות של עזה וסיני קושטו בגמלים ועצי תמר. מגדל דוד וקבר רחל וקשטו את דינרי הגדה. לשטרות נוספו עיטורים מורכבים נגד זייפנים. להטבעת סימני מים, כחלק מסימני הביטחון על שטרות של בנק ישראל, לא היה זמן. בארץ לא נמצא גם הנייר המאובטח המשמש בעולם להדפסת שטרי כסף. המדפיס הממשלתי תרם במקומו את הנייר המיוחד עליו נהג להדפיס את אגרות החוב הממשלתיות, שגם בו מוטבעים קישוטים מופשטים נגד זייפנים.

     

    השטרות ייפרעו "כשיבוא שלום"

    לקראת סוף יוני 67' החלה הדפסת הכסף בירושלים. אבל קצב ההדפסה היה איטי, ובנק ישראל נאלץ לגייס לעזרה בתי דפוס ידידותיים ושומרי סוד בהולנד ובלגיה שהיו מסוגלים לעמוד בלוח הזמנים הקצר. גניחובסקי זוכר כי מרוב חיפזון שכחו לבקש מהם הצעת מחיר, והאחראי בבנק שקשק מפחד הביקורת שתהרוס אותו. לרווחתו הוא קיבל חשבון ב"מחיר מציאה". בחו"ל הדפיסו את השטרות הגבוהים. בירושלים התמקדו בהדפסת מעות הנייר בגלל המחסור הדחוף שנוצר ב"כסף קטן".

     

    במהלך ההדפסה נשלמו ההליכים המשפטיים לגיבוי וכיסוי המטבע הצבאי. צווים של אלופי הפיקודים, מפקדי האזורים, קבעו שהוא יהיה מטבע חוקי לצד הדינר הירדני בגדה והלירה המצרית בעזה. ועדת השרים לכלכלה הגבילה את סכומי ההנפקות לכל אזור "בהתאם לצרכים הכלכליים". על שר הביטחון הוטל להכתיב לכל מפקד אזור את סכומי המטבע הצבאי שיופצו תחת שמו. הממונה בפועל נועד להיות פקיד מטעם האוצר או בנק ישראל.

     

    את הערבות לשטרות החתומים בידי האלופים המפקדים הבטיחו בקומבינה ההזויה שהזכרנו: כל אלוף ייתן לממונה באזורו שטר התחייבות אישי ושווה ערך לסך כל שטרי הכסף שהונפקו בחתימתו. בשביל מה זה טוב? "כדי שיהיה כיסוי ולו פורמאלי בלבד למטבע באזורו", עונה ד"ר ברקאי.

    שטר של 1 לירה לגולן (מקור: אוסף בנק ישראל)
    שטר של 1 לירה לגולן(מקור: אוסף בנק ישראל)

    שטר של 50 פיאסטר לגולן (מקור: אוסף בנק ישראל)
    שטר של 50 פיאסטר לגולן(מקור: אוסף בנק ישראל)
     

    וגניחובסקי מוסיף, "כדי שספרי הממונה יתאזנו. הוא אישר להנפיק כך וכך דינרים במטבע צבאי, ויקבל מהאלוף התחייבות לכיסוי הסכום בדינרים ירדניים. מתי ובעיקר ממה יפרעו אותם? נראה כשיבוא השלום, וזו לא בדיחה. אלוף אחד דאג ברצינות כי בבוא היום שטר ההתחייבות עלול לשמש עילה לעיקול משכורתו אם לא יוכל לפרוע את הסכום".

     

    למזלו הקומבינה לא עמדה למבחן. שטרות החירום זרמו ביולי 67' לכספות במרתפי בנק ישראל במשלוחים אנונימיים חתומים בפלומבה של עופרת, בדרך האוויר מחו"ל ובמשאיות מהמדפיס הממשלתי המקומי. החבילות לא נפתחו מעולם.

     

    עם ישראל הסתער על השווקים

    המטבע הצבאי הנדיר שנולד בחשאי בסערת המלחמה נותר על הנייר ומת בחשאי באותו קיץ. החיים היו חזקים מכל ההנחות והתחזיות שהולידו והניעו את מבצע ההפקה המחתרתי. לא היה עוד צורך במטבע הזה. עם ישראל, כאמור, החל להציף את השטחים לפני שהוסרו מחסומי הקו הירוק, תחילה בירושלים ומיד גם באזורים אחרים שלא עמדו בלחץ. אופק חדש נפתח לכלכלת ישראל והשטחים והלירות הישראליות לא עמדו למכשול.

     

    הסוחרים הפלסטינים לא היו מודעים לפער שבין ערך הלירה לדינר הירדני או ללירה המצרית. לפחות בירושלים ובשוקי הגדה התייחסו ללירה הישראלית כמהדורה של הלירה המנדטורית הצמודה לשטרלינג הבריטי כמו הדינר הירדני.

     

    אלא שערכה של הלירה הישראלית היה נמוך משמעותית מזה של השטרלינג הבריטי והדינר הירדני. כך, הקונה הישראלי שנדרש לשלם בלירות את המחיר הנקוב בדינרים, נהנה ממצרכים ומוצרים זולים במיוחד.

     

    אבל בולמוס הקניות של הישראלים כיפר על הפער בשערי המטבעות. הוא עשה לסוחרים מחזור יומי ושבועי מעל ומעבר לחלומותיהם. המטבע הישראלי גם היה דרוש להם בכמויות לחידוש המלאי. הספקים הישראליים היו ברירת המחדל שלהם, בהיותם זמינים יותר מהספקים הירדנים, גם אחרי פתיחת הגשרים לירדן ושכנותיה. עזה לעומתם נותקה כליל ממדינות ערב. תלותה במשק הישראלי, כלקוח וספק, גברה והלכה.

     

    השתלטות המטבע הישראלי על רמת הגולן היתה מהירה מכל. הסתערות הישראליים עשתה חגיגה לאוכלוסייה המקומית הדלה במספר וברמת חיים. עונת קטיף הדובדבנים והתפוחים היתה בשיאה ורוכלי הפירות הסורים קבלו במאור פנים ובמחירי רצפה את הקונים החדשים. כלכלני האוצר ובנק ישראל עשו חושבים נוכח המהפך הכלכלי, והגיעו למסקנה שהוספת המטבע הצבאי לתמונה החדשה – מיותרת!

     

    התפנית החלה אחרי שבסוף יולי 67' הוכרזה הלירה הישראלית כמטבע חוקי בשטחים לצד הדינר והלירה המצרית. הלירה הסורית לא היתה רלבנטית עוד קודם לכן. בעזה הידרדר ערך הלירה המצרית שמלכתחילה היו נמוך מהדינר הירדני. הלירה הישראלית נהפכה ליותר ויותר דומיננטית. תוך זמן לא רב חדלה הלירה המצרית להיות מטבע חוקי בצו הממשל הצבאי.

     

    בעזה וצפון סיני לא היה טעם בהוספת המטבע המאולתר שרק יפריע להתחזקות מעמדה של הלירה הישראלית, הדבר האמיתי. גם בגדה המערבית נראה שהוספת "מטבע כיבוש" תהיה גלגל חמישי בפער שבין הדינר הירדני ללירה הישראלית. מה שהכריע את הכף נגד כסף החירום היו תוצאות מדיניות "הגשרים הפתוחים" שהפריכו את הנחת העבודה שהמטבע הצבאי נחוץ להגנה על כלכלת השטחים בתנאי בידוד.

     

    גם פתיחת הגשרים היתה מאולתרת. התהליך החל ביצוא פיראטי של עודפי אבטיחים מהגדה לירדן דרך קטע רדוד של הנהר, ומהר מאד התמסד למשך שנים. שוקי מדינות ערב נפתחו לא רשמית גם לתוצרת ישראלית בתנאי שלא תשא את כתובת המוצא. המיתון העמוק בכלכלת ישראל ערב המלחמה, התהפך לשגשוג דרמטי.

     

    הסוד נגנז במרתפי בנק ישראל

    ההחלטה לגנוז את המטבע הצבאי הסודי היתה מחויבת המציאות. היא הפתיעה גם את ראש הממשלה לוי אשכול, שלא ידע על קיומו. אשכול רתח מזעם על עצם הרעיון. "רק זה היה חסר לנו, כסף של כובשים"! מצטט אותו גניחובסקי ואת מצוותו "לשמור את הסוד בשקט, אחרת יגידו שרצינו לחלוב את השטחים".

     

    נוכח זעמו מיהרו להחרים כל שטר שהחזיק מישהו, גם מהגרפיקאים וגם את השטרות ששמרו למזכרת הרמטכ"ל יצחק רבין ואלופי הפיקודים החתומים עליהם. נותרה רק בעיית 25 מיליון השטרות שתפסו לשווא מקום רב בכספות של בנק ישראל. שנים לא ידעו מה לעשות בהם.

     

    אחרי אשכול הדפה ראשהממשלה, גולדה מאיר, את תחנוני החברה הממשלתית למדליות ומטבעות לעשות כסף מהשטרות במכירתם לאספנים. לא עזרה להם גם הדלפת סוד קיומם בחו"ל כלחץ לביטול האמברגו.

     

    ב-1978 החליטו בנק ישראל ומשרדי האוצר והביטחון להשמיד את המלאי. כסף החירום הצה"לי עלה באש, מלבד קומץ עותקים שהלכו למוזיאון הבנק. בחוץ התחזקה בכורת השקל הישראלי, שהחליף את הלירה באותם ימים.

     

    השקל ההיסטורי ממשיך לקנות את החיים בעזה ורמאללה כמו בירושלים ותל-אביב, ובעזה של החמאס הוא קונה גם את חומרי הגלם לתעשיית הרקטות ומנהרות המוות. בין מצבי החירום והפסקות האש, מעמדו החזק בשטחים נותר עדיין חלון הזדמנויות וראש גשר לימים טובים יותר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "השטרות הישראליים הגנוזים של עזה והגדה "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מקור: אוסף בנק ישראל
    שטר 5 לירות שיעוד לשימוש ברצועת עזה וצפון סיני
    מקור: אוסף בנק ישראל
    מומלצים