למה החתונה השניה שלי ניצחה את הראשונה
כשנני התחתנה, קיבלו את פניה ההורים, הדודים, החברים ועוד 400 אנשים שלא היה לה שמץ של מושג מה הם רוצים. ואז היא נאלצה להתחתן מחדש
בדיוק היום לפני עשר שנים הוא אסף אותי מהרחוב. רחוב דיזנגוף, תירגעו, מחוץ לסלון של דני מזרחי. אני זוכרת איך עמדתי שם חנוטה, בספק שמלה-ספק עוגה, עמוסת תלתלים לא שלי, נוטפת שכבות-שכבות של צלליות סגולות. "אמאל'ה, שאני אמות! את נראית בול בריז'יט ברדו", חרטט המאפר. הסתכלתי על המראה וזעקתי: "איזה בריזיט' מקסימום דפנה מדודידו ביום רע. ועם הצלליות האלו? עוד לא התחתנתי וכבר יש לי לוק של אישה מוכה".
עוד בנושא:
כבר לא רווקה הוללת: נטע סוף סוף מתחתנת
בעלי משתבח עם השנים. אני סתם מזדקנת
באוטו המקושט בדרך לאולמיי, הבטתי ב-א' כשמחשבה קיומית דבקה במוחי, אחזה ולא עזבה: מה לעזאזל אני עושה? איך לא חשבתי על זה? אלוהים אדירים מקווה שלא הייתי פזיזה - שמלה עם מחוך? ועוד בגזרה גבוהה? כבר מאוחר להחליף, נהיה לי רע!
כשהגענו סופסוף לאולמיי קיבלו את פנינו ההורים, הדודים, החברים הקרובים ועוד 400 אנשים שלא היה לי שמץ מי הם ומה הם רוצים. את מעמד החופה המרגש בחרנו לקיים במרפסת האולם, תוך התעלמות מוחלטת מתנאי השרב שהתפתחו ובערב הגיעו לשיאם.
אוי, כמה שהיה חם. שיא החם. כל כך חם עד שבוריס השכן הרוסי שלנו דפק סנדלים בלי גרביים. כל כך חם עד שטיפות הזיעה על מצחו של הרב הזיעו בעצמן. אני לא אשכח את הרגע הזה, איך עמדנו שם א' ואני פועים ונידפים, הרב מדבר ואני, איפה אני, בעולמות מקבילים...
הרב: "התכנסנו כאן במעמד המרגש והרוחני הזה...", ואני במוחי: איזה רוחני? טיפת רוח אין פה. חייבת מישהו שיבוא לעשות עלי פוווו לפני שאני הופכת לנוזל כלות. והרב: "בָּרוּךְ אַתָּה השם אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדַּשְׁנוּ בְּמִצְוֹותָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת". ובמוחי: הנה רלי וליהי ההורסות! רגע, מה הן לובשת?
ואז, ברגע בו א' היה צריך לקדש אותי, הוא פנה ישירות אל הקהל הרחב וצעק "הרי את מקודשת לי". בסוף הוא קלט אותי משמאלו עומדת עם אצבע מושטת וכף רגל נוקשת, ממתינה לקבל טבעת מהודרת בזהב לבן, זהב אדום וזהב זהב.
ואז הכוס. וסקלאשש. וקולולולולולו. ומווואה. ויאללה בלאגן. והורסים את האולם. ואיה הרגליים. וחיוך למצלמה. וסינוור מהפלאש. ומי זה מחשש? ומזל טוב. והופה. ויאסו. ואמאל'ה! תורידו אותי אני נופלת! ובורקס פילו. וקינוח. וקולולולולולולו (אותו הקולולו עוד מהחופה! לדודה סוליקה יש חתיכת ריאות, שתהיה בריאה!) ואז שיר למעלות. ועוד קצת נשיקות. והאולמיי מתרוקן. ואנחנו, אנחנו גם כן.
על טבעת זולה ואהבה גדולה
ואל תטעו וגם שלא יצטייר שאני באה ללעוג לז'אנר או חלילה לבקר, כי באמת שיש פה טוויסט, אז תקשיבו מה קרה: כעבור שנה נתקלנו בבעיה מסוימת והחלטנו להיוועץ ברב (רב צדיק חכם ומוערך, לא מתחזה שמבייש ת'פירמה ועושה לרבנים תדמית של פח!). אך הדבר הראשון שאמר לנו היה שברצונו לבדוק את הכתובה.
לתדהמתנו, הוא מצא בה שגיאה גם בשמות וגם בתאריך העברי בו נערכה החופה. הרב הרים את ראשו והסתכל בעיניו ההחכמות ישירות אלינו (כן! גם ישירות אלי!), ואמר: "יקיריי, מהמשגה בכתובה מתקבל כי אינכם באמת באתם בברית הנישואין ולכן ואם תרצו, יהיה עליכם לעבור שוב טקס קידושין".
את "חתונתנו השנייה" קיימנו בחדרו של הרב, לא לפני ש-א' נשלח לקנות טבעת כסף פשוטה במחיר של לא יותר מפרוטה. וכך היינו אנחנו, הרב ושניים מתלמידיו. וגם אם אלאה אתכם פה בעוד אלף מילים לא אצליח להעביר לכם את עוצמת המעמד או את עומקם של הדברים.
פתאום כל התוספים שהיו במפגן החתן-כלה שערכנו אשתקד נראו לי כמו הבל הבלים. הסתכלתי בעיניו של א' בזמן שענד לי את הטבעת הפשוטה וידעתי, ידעתי שזה מה שאני רוצה, הרגשתי שזה מה שהוא רוצה גם. אהבתי אותו כמו שלא אהבתי מעולם.
כל הכתבות שלנו נמצאות גם בפייסבוק. תעשו לייק?
לפנייה לכתב/ת 
