שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    "היינו שם, עשינו את זה ואנחנו לא מסוגלים עוד להמשיך". סרבני 8200 מדברים
    השותפות לחיסולים שלפעמים נהרגים בהם גם ילדים, החדירה לחיים הפרטיים של חפים מפשע, הווי ההאזנה לשיחות ששומעים בהן גם סקס. שישה מ-43 הקצינים והחיילים, בוגרי יחידת המודיעין היוקרתית, מספרים בראיון ראשון למה לא יתייצבו לשירות מילואים הקשור לזירה הפלסטינית: "לא מצליחים לישון טוב בלילה"
    ל-ד' זה קרה אחרי שהשתחרר מהצבא, כשראה את הסרט "חיים של אחרים" על אנשי השטאזי במזרח גרמניה הקומוניסטית, שמצותתים לאנשים ופולשים כך לחייהם הפרטיים. "הזדעזעתי", הוא אומר. "מצד אחד הרגשתי הזדהות עם הקורבנות, עם הצד הנרדף, ששוללים מהם זכויות כל כך בסיסיות שנראות לי מובנות מאליהן. מצד שני פתאום הבנתי שבשירות הצבאי שלי אני הייתי בצד הרודף, שאנחנו עושים את אותו הדבר בדיוק, רק בצורה הרבה יותר יעילה".

     

    המכתב המלא

     

    ב-נ' היכתה תחושת האי־נוחות הרבה קודם, עוד בזמן שירותה הצבאי, כשנכחה כנציגת יחידת 8200 במבצע חיסול שבמהלכו הייתה טעות בזיהוי המטרה וילד נהרג. "בראיון המפורסם של דן חלוץ, עם האמירה השנויה במחלוקת על מכה קלה בכנף (בעקבות מבצע חיסולו של ראש הזרוע הצבאית של חמאס, סלאח שחאדה, ב-2002, שבמהלכו נהרגו עוד 14 אזרחים, א"ל), הוא בעצם אמר לטייסים 'אתם בסדר, אתם לא רואים את תמונת המודיעין המלאה ומבצעים פקודות ולכן אתם יכולים לישון טוב בלילה'", אומרת נ'. "אז הטייסים לא אחראים על ההרג, כי הם בסך הכול מבצעים את הפקודות, וגם ב-8200 לא אחראים על ההרג, כי הם עושים עבודת מודיעין נקייה ומעבירים את המידע הלאה. כולם מתנערים מאחריות. אז מי כן אמור לא לישון טוב בלילה? אני חושבת שכולנו חתמנו על המכתב הזה כי הבנו שאנחנו לא מצליחים לישון טוב בלילה".

     

    כמה מחותמי המכתב (צילום: טל שחר)
    כמה מחותמי המכתב(צילום: טל שחר)

     

    ד' ו-נ' הם שניים מ־43 קצינים וחיילים במילואים ביחידת המודיעין היוקרתית 8200, שחתמו השבוע על מכתב שבו הם מצהירים כי הם מסרבים לקחת חלק בפעולות נגד פלסטינים ולפיכך לא יתייצבו בעתיד לשירות מילואים בזירה זו. "איננו מסוגלים מצפונית", כתבו, "להמשיך ולשרת את המערכת הזו ולפגוע בזכויותיהם של מיליוני בני אדם".

     

    זו הפעם הראשונה שבה יוצאי היחידה מנסחים מכתב סרבנות. "קיימת תפיסה שהשירות בחיל המודיעין נטול דילמות מוסריות ותורם אך ורק לצמצום האלימות והפגיעה בחפים מפשע", נכתב בו, "אולם במהלך השירות למדנו כי המודיעין הוא חלק בלתי נפרד מהשליטה הצבאית בשטחים. האוכלוסייה הפלסטינית, הנתונה תחת משטר צבאי, חשופה לגמרי לריגול ולמעקב של המודיעין הישראלי. לאור זאת הגענו למסקנה שבתור מי ששירתו ביחידה 8200 גם עלינו מוטלת האחריות למצב והחובה לפעול. אנו קוראים לחיילי חיל המודיעין בהווה ובעתיד, ולכלל אזרחי ישראל, להשמיע את קולם נגד העוולות האלו ולפעול על מנת להביא להן קץ. אנו מאמינים שגם עתידה של מדינת ישראל תלוי בכך".

     

     ()

    קטע ממכתב הסרבנים ()
    קטע ממכתב הסרבנים

     

    בראיון בלעדי מספקים חותמי המכתב הצצה נדירה לחיבוטי הנפש שעברו במסגרת שירותם ביחידת האיסוף הגדולה ביותר בצה"ל, שהפכה כבר מזמן לבית הגידול של תעשיית ההייטק הישראלית ומשגרת רבים מבוגריה לתפקידים בכירים במשק ובחברה.

     

    תיבת פנדורה של מחשבות

    שישה מבוגרי היחידה הגיעו לראיון, שנערך בדירתו של אחד מהם, מצוידים בעדויות כתובות של חותמים נוספים. האנשים העומדים מאחורי המכתב מעידים כי רוב החותמים עליו עושים שירות מילואים ב-8200 וזמינים מבחינת הצבא בכל זמן נתון. חלקם השתמשו עד כה ב"סרבנות אפורה" כדי להתחמק משירות מילואים פעיל.

     

    "היחידה משפחתית מאוד, ולכן המפקד מתקשר אליך ישירות כדי לראות אם אתה יכול להגיע למילואים, אין תיווך של קצינת קישור עם הודעה רשמית", מסביר ר'. "השיטה שפיתחנו זה להתחמק בכל פעם עם תירוץ אחר, מבחן או נסיעה לחו"ל. כך למעשה נמנעתי מלהגיע למילואים, בלי להצהיר שאני מסרב".

     

    הם בטוחים מאוד בעצמם ובצעד הדרמטי שהם עושים, ולמרות זאת המתח ניכר היטב על פניהם. חלקם לומדים לתארים מתקדמים, אחרים כבר התברגו בתעשייה. הם מסוג האנשים שהחברה הישראלית שמחה לחבק ולהתגאות בהם בימים כתיקונם. אבל עכשיו – זה ברור להם – הם עומדים לשלם את המחיר. "וזה", מודה ש', קצין במילואים ביחידה ובעל הדרגה הגבוהה ביותר שחתם על המכתב, "החלק שהכי קשה לי: שאנשים יראו במה שאנחנו עושים בגידה".

     

    "כולנו יודעים שצעד כזה מרחיק אותנו מגבולות הקונצנזוס הישראלי", אומר ש'. "הרבה מאוד אנשים תומכים בנו ומזדהים איתנו, אבל הם חוששים מהתגובות ומהמחיר האישי שישלמו ולכן סירבו לחתום".

     

    "פניתי לכמה אנשים, וחברה טובה שלי מהיחידה אמרה לי 'אני מסכימה במאה אחוז עם מה שנאמר במכתב, אבל אני מפחדת שזה יפגע בקריירה שאני מתכננת", מספרת נ'. "אפילו מי שגילה לי על היוזמה לא חתום על זה בסופו של דבר, כי הוא קיבל רגליים קרות".

     

    ש' שלם לחלוטין עם ההחלטה, אך מתייסר מההשלכות שעשויות להיות לה: "אנחנו רוצים להגיע אל הציבור הישראלי ולא להיות מוקעים ממנו. הרצון שלנו הוא שהמסר יובן, שזו תהיה אמירה של אנשים שדואגים למצב כאן ועושים את זה מתוך אכפתיות ולא מתוך רצון לשרוף את הגשרים. אבל אני בטוח שיהיו גורמים שינצלו את המכתב הזה ויקראו לזה בגידה, כמו שעושים היום לכל מי שיוצא נגד הקונצנזוס".

     

    הרעיון למכתב התבשל במוחם במשך שנה. זה התחיל בשיחת סלון שגרתית של חברים מהיחידה שנשארו בקשר אחרי השירות הצבאי. "אחרי השחרור הרגשתי שיש לי תיבת פנדורה של מחשבות", מספר ד'. "התחלתי לדבר עם כמה אנשים וגיליתי שהרבה מרגישים אותו הדבר. הכול התנהל בצורה זהירה מאוד. דיברנו על המחשבות שלנו ועל סימני השאלה וחשבנו על דרכי פעולה שאנחנו יכולים לבחור בהן. התחלנו קודם בניסוח ההצהרה שאנחנו מסוגלים לעמוד מאחוריה. זה לקח הרבה מאוד זמן והיא עברה הרבה גרסאות.

     

    "היה חשוב לנו שהמכתב יהיה חד וממוקד, כדי שתהיה לו הסכמה רחבה ככל האפשר. הסרבנות שלנו מכוונת רק לזירה הפלסטינית ולא לשאר הזירות שהיחידה מתעסקת בהן. דווקא בגלל שאנחנו חושבים שסרבנות היא צעד מאוד קיצוני וחריף, במיוחד בחברה הישראלית, חשוב היה לנו לחדד במכתב שאנחנו מסרבים רק בגלל שאנחנו לא יכולים מבחינה מצפונית להמשיך ולהיות כלי להעמקת השלטון הצבאי בשטחים".

     

    לאחר שניסחו את המכתב החלו לשתף אנשים אחרים ביחידה, בשיטת חבר מביא חבר. בכירים ביחידה ומפקדיה לא ידעו על היוזמה. "בהתחלה נזהרנו מאוד", מספר ד'. "הפניות היו במפגשים אישיים, כשאנחנו מסתובבים סחור-סחור סביב העניין, עד שהרגשנו בטוחים מספיק לדבר ישירות. ההתנהלות הייתה דיסקרטית, כדי שזה לא יגיע למי שלא צריך לדעת מזה".

     

    שקט מתוח אחרי פיצוץ

    העדויות מציירות תמונה שעשויה להטריד חלק מהציבור, אך קרוב לוודאי שרבים יחשבו שמדובר בצעדים לגיטימיים, ודאי בזמן לחימה.

     

    "דברים התחילו להשתנות בי בזמן מבצע עופרת יצוקה, בשנת 2008", מספר נ', מתרגם ערבית בבסיס של 8200, שאחראי על הזירה הפלסטינית. "עם תחילת המבצע משהו נראה לי לא כשורה. במקום לתקוף מצבורי רקטות ואמל"ח ברצועת עזה, כהכנה מגננתית למערכה מול חמאס, חיל האוויר תקף מסדר של שוטרים. בתקיפה הזאת נהרגו 89 שוטרים פלסטינים. הייתי אז חייל פשוט, אבל ביקשתי להעביר מעלה בשרשרת הפיקוד את דעתי כי מדובר בפעולה לא מוסרית ובעייתית, ולא רק בגלל הפגיעה בשוטרים. אלה היו שעות יקרות שבהן היינו צריכים לעשות את התפקיד שלנו – למנוע שיגור רקטות על אזרחי ישראל – וזה לא שירת את המטרה הזאת. העורף הישראלי היה חשוף למטחי רקטות, בלי שהנושא טופל כפי שצריך. הקצין האחראי הסכים להעביר הלאה את דבריי, אולם לא זכיתי לקבל תשובה.

     

    "במהלך המבצע ליוויתי צוותים שונים, שעסקו באיסוף ובתרגום של מידע מודיעיני על מטרות ברצועת עזה. אני זוכר את השקט ששרר בחדרי העבודה בשניות אחרי שחיל האוויר הפציץ את המטרות, שקט מתוח בתקווה לפגיעה. כשזוהתה פגיעה, מילאו את החדר מחיאות כפיים וקריאות שמחה. איקסים סומנו על האוזניות ועל הקלסתרונים שעיטרו את קירות החדרים. היה לי מאוד קשה עם זה שאף אחד לא התעניין מי עוד נפגע. אף אחד לא עצר לשאול את עצמו אם המטרות שאנחנו אוספים עבור מטוסי חיל האוויר מצדיקות את ההרס המוחלט של חייהם של מיליון וחצי תושבי רצועת עזה.

     

    "במהלך המבצע תקף חיל האוויר את ביתו של ניזאר ריאן (אחד מראשי חמאס בעזה, א"ל). 18 אזרחים נהרגו, רובם בני משפחתו. ביום אחר ביקשו לפגוע בראשי הזרוע הצבאית של חמאס. כשחיל האוויר דיווח על בני אדם שנפגעו שרר מתח בחדר בציפייה לגלות אם הנפגעים היו המטרות שאליהן כוונה התקיפה. כשהתברר שאלה אנשים אחרים, נשמעו קריאות אכזבה. לא בגלל שנהרגו בני אדם באופן שרירותי, אלא כי הם לא היו מי שחיפשנו. קשה לי לדמיין איך נראה הבסיס שלי במהלך מבצע צוק איתן: כנראה הוא היה נראה כמו אז – רק הכול יותר מוגזם".

     

    מדיניות החיסולים תופסת מקום מרכזי בייסורי המצפון של החותמים, בשל העובדה שלא פעם נעשות טעויות שעולות בחייהם של חפים מפשע, לעתים גם ילדים. "אנחנו מספקים את המודיעין למבצע, מפלילים את הבן אדם ומעבירים את המידע לחיל האוויר", מספרת נ'. "תמיד יש נציגים של היחידה בשטח, באוגדת איו"ש ובאוגדת עזה. פעם, כשאני הייתי הנציגה, זיהו חשוד ליד מחסן אמל"ח בעזה וחשבנו שזה היעד שלנו. אני זוכרת את התמונה על המסך: החשוד בתוך פרדס, פיצוץ, עשן יורד ואימא שלו רצה אליו. יכולנו לראות אז שהוא ילד. הגופה הייתה קטנה. הבנו שפישלנו. היה שקט, לא נעים. ואז היינו צריכים להמשיך. האווירה הייתה קשה, אבל היו עוד דברים לעשות.

     

    "התפקיד שלי שם היה כביכול טכני. אתה במשרד, רואה תמונה מהמסוק ואת המפות. קל מאוד להתנתק מזה ולהרגיש רחוקים. זה גם לא היה התפקיד שלי לשאול שם שאלות. אמרו לי מה צריכים ממני וזה מה שעשיתי. אני לא יודעת אפילו אם היה תחקיר על מה שקרה".

     

    רוב האנשים ביחידה מבצעים את התפקיד המוטל עליהם בלי לשאול יותר מדי. החותמים מסבירים זאת בכך שכבר מההתחלה, עוד בזמן הקורס, מעבירים לחניכים את המסר לפיו ב־8200 אין דבר כזה פקודה בלתי חוקית בעליל. חלקם, שהיו בתפקידי הדרכה, העבירו את המסר הזה הלאה, לחיילים שלהם, אף על פי שכבר אז גילו ניצני פקפוק.

     

    "אמרו לנו כל הזמן שאנחנו לא אלה שנמצאים בשטח, לא אלה שיורים ולא תפקידנו לקבל את ההחלטה הזאת בכלל", אומר א'. "יש מין מנגנון אלטרנטיבי ביחידה שנקרא 'חובת ההתרעה האישית', שאומר שאתה צריך להתריע אם משהו מטריד אותך, אבל בחלק מהמקרים ברור שמדובר בכסת"ח".

     

    בשיחה איתם מרחפת כל הזמן דמותו של סגן א', קצין צעיר ב־8200 שסירב בשנת 2003, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, להעביר מידע לקראת תקיפה של מבנה בדרום רצועת עזה מחשש לפגיעה בחפים מפשע. התקיפה הייתה אמורה להיות תגובה לפיגוע במדרחוב נווה שאנן בתל אביב בינואר אותה השנה, שבו נהרגו 23 אנשים. היעד שנבחר היה מבנה של פת"ח. על פי גורמים בתוך קהילת המודיעין, ההוראה הייתה לבדוק מתי יש אנשים בתוך המבנה, ולא משנה מי הם, כדי שאז יינתן האור הירוק להפציץ אותו. בגלל סירובו של א' בוטלה התקיפה. הוא נשפט, הודח מתפקידו והועבר לשרת בתפקיד מנהלתי.

     

    בעקבות המקרה הוחלט להעביר שיעור בכל הקורסים של היחידה, שמבוסס על התחקיר הצבאי של הפרשה. בסיום השיעור המדריכים מכוונים את החניכים להגיע למסקנה שאין דבר כזה פקודה לא חוקית בעליל ביחידה. בדיעבד הם גילו כי התחקיר לקה בחוסר דיוק רב: נכתב בו שתפקידו של סגן א' היה לוודא שהבניין ריק, כדי שאז תתבצע התקיפה. "עכשיו, כשאני יודע מה באמת קרה באותה פעולה", אומר נ', "אני מבין שכל הדיון שנעשה עליו מול החניכים בקורס היה מגוחך".

     

    "בשנת 2003 לפחות היה את הסגן שלא הסכים להשתתף במבצע", אומר א', אחד מהחותמים. "בשנת 2014 כבר לא היו כאלה אנשים".

     

    איך אומרים הומו בערבית

    לא רק ההסתכלות הסטרילית של היחידה על מדיניות החיסולים מטרידה את מנוחתם של אנשי המילואים שחתמו על המכתב. לדבריהם, הציבור בישראל סבור שמודיעין נאסף רק נגד פעילי טרור. הם מבקשים להאיר את העובדה שחלק משמעותי מהיעדים שאחריהם עוקבים הם אנשים חפים מפשע, שאינם קשורים כלל לפעילות צבאית נגד ישראל ומעניינים את גופי המודיעין מסיבות אחרות. אותם אנשים לא מעלים כלל על דעתם שהם יעד מודיעיני. ההתייחסות אליהם, כך מעידים החותמים, אינה שונה מההתייחסות לגורמי טרור, והעובדה שהם חפים מפשע לא מהווה שיקול רלוונטי.

     

    "היה לי קשה מאוד עם זה שהופיעו כל מיני פרטים אישיים בצי"ח (ציון ידיעות חשובות, א"ל), כאלה שיכולים לשמש כדי לסחוט אנשים ולהפוך אותם למשתפי פעולה", מספר נ'. "בבסיס אמרו לנו שאם אנחנו מגלים פרט 'עסיסי', אז זה משהו שחשוב לתעד. למשל מצב כלכלי קשה, נטיות מיניות, מחלה קשה שלהם או של בן משפחתם, או טיפולים רפואיים שהם צריכים.

     

    "השמיעו לי פעם שיחה של איש ביטחון ישראלי עם פלסטיני שהוא ניסה לגייס. יש קטע שבו הוא אומר 'אח של אשתך, יש לו סרטן' והפלסטיני עונה לו 'נו, אז מה?' והוא אומר 'אתה יודע, בתי החולים אצלנו טובים'. היה ברור שהוא מציע משהו לפלסטיני או שהוא מאיים עליו.

     

     (צילום: טל שחר)
    (צילום: טל שחר)

     

    "במהלך השירות אספתי, בין היתר, מידע על חפים מפשע, שכל חטאם היה שהם מעניינים מסיבות שונות את מערכת הביטחון הישראלית. אם אתה הומוסקסואל שמכיר מישהו שמכיר מבוקש – ישראל תהפוך את החיים שלך לאומללים. אם את נזקקת לטיפול רפואי דחוף בישראל, בגדה המערבית או בחו"ל – אנחנו חיפשנו אותך. מדינת ישראל תיתן לך למות לפני שהיא תיתן לך לצאת לטיפול רפואי בלי שנתת מידע על בן דודך המבוקש. כל מקרה שבו עולה בחכה אדם חף מפשע שניתן לסחוט אותו בתמורה למידע או כדי לגייסו כמשת"פ, היה זהב עבורנו ועבור כל קהילת המודיעין הישראלית. בקורס ההכשרה ממש לומדים ומשננים מילים שונות להומו בערבית".

     

    הכוח הרב המופקד בידי החיילים והקצינים ביחידה, מרביתם צעירים בשנות העשרים המוקדמות, עלול להיות – לדברי חותמי המכתב – גם כוח להשחית. "כשהגעתי לתפקיד הופתעתי מגודל האחריות שהייתה מונחת על כתפיי", מספרת נ'. "הרגשתי שיש לי אמירה בדברים חשובים. יכולתי ליזום דברים שהיו להם השלכות על החיים של הפלסטינים, ואנחנו מנצלים את ההשפעה הזו שיש לנו על החיים שלהם. לפעמים זו פגיעה ממשית בחיים של בן אדם, בנפש שלו. מדובר בסחיטה וזה יכול לדפוק להם את החיים. הגישה השלטת אצלנו היא 'למה לא? אם אפשר, אז יאללה'. חשבתי שזה מטורף מה שאני יכולה. אנחנו הבוסים".

     

    כמה מהחותמים מעידים שהם מצאו את עצמם מתמודדים עם מידע בעל אופי פוליטי מובהק, שהעמיד אותם במצב לא נוח. "כשהתגייסתי ליחידה חשבתי שאתעסק בסיכול טרור, במה שנחוץ כדי לשמור על ביטחון המדינה", מספר אחד מהם. "במהלך השירות גיליתי שהרבה מאמצים בזירה הפלסטינית מופנים לדברים שאינם קשורים בביטחון. אני עבדתי על איסוף מידע בנושאים פוליטיים. חלקם היו קשורים למטרות שאפשר לראות כמשרתות צרכים ביטחוניים, כמו דיכוי מוסדות חמאס, וחלקם לא. היו מטרות איסוף פוליטיות שבכלל לא נמצאות בקונצנזוס הישראלי, כמו חיזוק העמדה הישראלית מול העמדה הפלסטינית. מטרות כאלו לא משרתות את מערכת הביטחון, אלא את הפוליטיקאים ואת האג'נדה שלהם.

     

    "לי ולמי שהיו איתי במדור היה מאוד קשה עם חלק מהדברים שעשינו. היה פרויקט מסוים שהיינו בהלם כשנחשפנו אליו. היה ברור שזה לא משהו שאנחנו כחיילים אמורים לעשות. המידע הועבר כמעט ישירות לגורמים פוליטיים ולא לחלקים אחרים של מערכת הביטחון, וזה הבהיר לי שמדובר במידע שהקשר בינו לבין צרכים ביטחוניים כמעט לא קיים".

     

    נושא בעייתי אחר שעולה במהלך השירות ביחידה הוא עניין ההווי היחידתי. הקלטות עם שיחות נשמרות כדי להשמיע לחניכים ולחיילים, בלי להתחבט בדילמה שמדובר בעבירות אתיות קשות. שיחות סקס, למשל, הן להיט ביחידה.

     

    "שמעתי על מחלקה שפעם כיבו בה את כל האורות בקומה והשמיעו שיחת סקס בפול ווליום", מעיד אחד מהחותמים. "כמה עשרות אנשים מאזינים לשיחת סקס וכולם מתפקעים מצחוק. זה חלק מההווי. לא מדובר רק על שיחות שעולים עליהן בטעות. חיילים ידעו למי להאזין ומתי כדי למצוא אותן. הן היו עוברות מאחד לשני".

     

    בוגר יחידה אחר העיד כי הרגיש רע מכך שידע בדיוק רב מה הבעיות של כל אחד מהיעדים. "זו לא הרגשה נעימה שאנחנו מדברים וצוחקים על המידע הזה בחופשיות. ידענו מי בוגד באשתו, עם מי ובאיזו תדירות. היו שיחות על מצבים רפואיים 'מצחיקים' כמו טחורים. זה חלק מההווי וקוראים אחד לשני לבוא לשמוע. מעבירים בשביל הצחוקים גם תמונות ששייכות ליעדים או לסתם פלסטינים. מראים תמונות משפחתיות וצוחקים שהילדים מכוערים, או תמונות פרטיות שבני זוג צילמו אחד בשביל השני.

     

    "בשלב מסוים הרחקתי את עצמי מהסיפור הזה. גם אמרתי לחברים סביבי שזה לא לעניין, אבל כולם אמרו שזה לא פוגע באף אחד. המפקדים ידעו על זה, זאת בכלל לא שאלה. אפילו לא הייתי אומר שהם העלימו עין בגלל שהיה ברור שזה בסדר, שאין עם זה בעיה. החיילים לא ממש טורחים להסתיר את מה שהם עושים".

     

    המצפון של המתגייסים

    לצד החשש מפני הביקורת הציבורית שתופנה אליהם, הם כבר מתמודדים עם ביקורת פנימית בקרב המשפחות שלהם, שמתקשות לקבל את הצעד החריג. "המשפחה שלי לא תומכת בהחלטה לחתום על המכתב", מספרת נ'. "הם לא חושבים שזה דבר נכון לעשות. הם מסתכלים עליי כאילו אני רדיקלית שעושה צעד שהוא לא רלוונטי במדינה דמוקרטית".

     

    ר' מספר כי המשפחה הקרובה שלו חוששת בעיקר מההשלכות האישיות של המכתב. "הם דואגים לי ולחברים שלי ומקווים שלא נשלם מחירים אישיים קשים מדי".

     

    על המכתב הרשמי, שיישלח לראש הממשלה, לרמטכ"ל ולראש אמ"ן, הם יחתמו בשמותיהם ודרגותיהם המלאים. פרסום המכתב, יש לשער, יעורר רעש גדול ואולי אף שאלות ותהיות בקרב שמיניסטים שמועמדים לשירות ב־8200. חותמי המכתב יודעים זאת, אך הם לא מתכוונים לקרוא לאחרים לסרב לשירות ביחידה.

     

    "אם מישהו ישאל אותי, אני אספר לו על המסע שאני עשיתי ועל ההתלבטויות שלי וכיצד אני מרגיש בנוגע לשירות שלי", אומר א'. "אני אתן לו את הכלים, אבל לכל מי שעתיד להתגייס יש את המצפון שלו והוא צריך לקבל את ההחלטות שלו בעצמו. אלה דילמות קשות, ומי שיסרב להתגייס ליחידה ייאלץ לשלם מחיר קשה מאוד. מצד שני יכול להיות שהוא נמצא בדיוק במקום שבו אני הייתי בגילו – אמונה שמה שאנחנו עושים הוא לצמצם הרג של חפים מפשע. כל מה שאני יכול לעשות הוא להציג לו פרספקטיבה אחרת".

     

    הם מדגישים כי אינם רוצים להקים תנועה אחריהם. הם רואים במכתב הזה הצבת מראה לציבור. "כל מה אנחנו רוצים לעשות זה להדליק נורה אדומה בציבור הישראלי", אומר ש'. "שיבינו שאנחנו היינו שם, עשינו את זה ואנחנו לא מסוגלים עוד להמשיך. אנחנו נסכים לחזור לשרת ביחידה אם נדע שהמטרה שלשמה אנחנו שם היא הגנה עצמית ולא לשם הנצחתו של משטר צבאי".

     

    מדובר צה"ל נמסר בתגובה:

    "יחידה 8200 פועלת מיום הקמתה לאיסוף מודיעין, המאפשר לצה"ל ולגופי הביטחון למלא את משימותיהם ומסייע מדי יום בהגנה על אזרחי מדינת ישראל. היחידה פועלת באמצעים מגוונים ובזירות רבות, תוך הפעלת שיטות וכללים המכוונים לצורכי המודיעין ולצרכיו בלבד.

     

    "המשרתים ביחידה מוכשרים לאחר תהליך איתור קפדני, בהכשרה שאין לה אח ורע בקהילת המודיעין בארץ ובעולם, ובמהלכה מוטמע בתכנים הנלמדים דגש מיוחד על תחומי האתיקה, המוסר ונוהלי העבודה.

     הללו מיושמים הלכה למעשה במהלך שירותם של החיילים והקצינים ביחידה, ואלו זוכים לבקרה מתמדת של מפקדים בדרגות שונות. לאורך השנים, ובשנים האחרונות במיוחד, זוכה היחידה להערכה יום-יומית, שפעמים רבות באה לידי ביטוי באותות הערכה, צל"שים ופרסי ביטחון ישראל.

     

    "הטענות הקונקרטיות העולות בכתבה אינן מוכרות באגף המודיעין. פניית החתומים לכאורה על מכתב זה לכלי התקשורת, בטרם הפנו טענותיהם אל מפקדיהם או אל הגורמים הרלוונטיים בצה"ל, תמוהה ומעלה ספק באשר לרצינות הטענות. באשר לטענות הנוגעות לפגיעה בחפים מפשע, הרי שתהליך אישור המטרות בצה"ל הוא ארוך וקפדני ומביא בחשבון גם את נושא הבלתי מעורבים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""היינו שם, עשינו את זה ואנחנו לא מסוגלים עוד להמשיך". סרבני 8200 מדברים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בלעדי
    צילום: טל שחר
    שישה מהסרבנים. הרעיון החל לפני שנה
    צילום: טל שחר
    מומלצים