למקומות, היכון, אקשן: הזנקת עונת האוסקרים

"התבגרות": 12 שנים של ילדות

היו מי שראו בריצ'רד לינקלייטר מועמד רלוונטי לאוסקר גם בשנה שעברה עם "לפני חצות", שחתם את טרילוגיית היחסים ארוכת השנים שלו, אבל הפטפטת שבו התישה את חברי האקדמיה. גם ב"התבגרות" הבמאי מנסה למצות יותר מעשור, אבל בסרט בודד: פרויקט ייחודי שהוא בעצם מפעל חיים - אם לא חייו שלו, אז חייו של גיבור הסרט אלאר קולטריין. הוא מופיע בשלבים שונים של התבגרותו מגיל שש ועד 18 וגדל לנו מול העיניים - 12 שנים בכונסו לכדי שעתיים וחצי. אין פה ממש סיפור, אבל יש פה דיוקן של משפחה אמריקנית שגרתית ומאמץ קולנועי יוצא דופן לשרטט אותו.

כמו... כל טרילוגיית "הלפני" - רק בסרט אחד.

"משחק החיקוי": מלאכת מחשבת

החיבור בין סיפורי מלחמת העולם השנייה ושחקנים בריטים נחשב לשילוב מנצח בהוליווד, וכך יהיה ככל הנראה גם עם "משחק החיקוי" - למרות שמי שמוביל אותו הוא בכלל במאי נורבגי. מורטן טילדום מביא למסך את סיפורו של אלן טיורינג, הנודע כממציאו של המחשב הראשון. זה קרה כמעט במקרה כשהמדען ניסה לפענח קודים נאציים סודיים עבור המודיעין הבריטי, ועל הדרך הרכיב את ACE, אבי אבותיו של ה-PC. את טיורינג, שנרדף אחרי המלחמה בגלל נטיותיו ההומוסקסואליות והתאבד ב-1952, מגלם בנדיקט קאמברבאץ', ולצדו קירה נייטלי, מת'יו גוד וצ'ארלס דאנס.

כמו "נאום המלך" - רק במקום מלך מגמגם, יש לנו מדען הומו.

"התיאוריה של הכל": קיצור תולדות המדען

איך קרה שמתמטקאים ופיזיקאים הפכו לנושא סקסי כל כך עבור במאי הקולנוע - שאמורים להיות לכאורה מגניבים, יצירתיים וחולמניים? אנחנו לא מדברים מדענים מטורפים כמו ד"ר אמט בראון מ"בחזרה לעתיד", אלא על חוקרים חיוורים וממושקפים מעולמנו שלנו. כך גם במקרה של סטיבן הוקינג, שהפך לגיבור תרבות פחות בגלל תגליותיו המדעיות ויותר בגלל מאבקו במחלת ניוון השרירים שתקפה אותו. אדי רדמיין מגלם את הוקינג הצעיר לפני תחילת הידרדרותו הפיזית, ובעיצומו של סיפור אהבה עם ג'יין (פליסיטי ג'ונס), לימים גברת הוקינג, שספרה היה הבסיס לסרט שביים ג'יימס מארש.

כמו "נפלאות התבונה" - רק במקום מתמטיקאי סכיזופן, יש לנו מדען עם ניוון שרירים.

"מר טרנר": בריט פופ ארט

בניגוד למדענים, אמנים דווקא כן נתפסים כאושיות צבעוניות ומלאות תשוקה. לאמריקנים היה את ג'קסון פולוק (וסרט בדמותו), לאיטלקים את קרוואג'ו (וסרט בדמותו) ולהולנדים את ואן גוך (וסרט בדמותו). לבריטים אין כל כך מה להציע, אבל מייק לי בכל זאת מצרף אליהם את ג'יי. אם. וו. טרנר - מגדולי הציירים האנגלים. טימותי ספול (פרס השחקן בפסטיבל קאן) מגלם אותו ב"מר טרנר" במהלך נדודיו בין טרקליני לונדון, לכפר, לשייט באוניה (כשהוא קשור לתורן בעיצומה של סופה) בניסיון לקלוט את העולם ולהטמיעו בתוך מסגרת. הבמאי הוותיק הצליח על פי המבקרים להטמיע את סיפורו בתוך הפריים.

כמו "פרידה" - רק עם גבות עבות במקום מחוברות.

"לא נשבר": מדליה בהישרדות

מול שבריריות הוקינג ורוחניות טרנר, מגיע סיפור הישרדותו הבלתי יאמן של לואי זמפריני. גיבור המלחמה האמריקני הלך לעולמו ביולי השנה בגיל 97 ולא יזכה לצפות בסרט הביוגרפי שעיצבו האחים כהן בדמותו, ושהובא למסך על ידי אנג'לינה ג'ולי. ג'ק או'קונל מגלם את האתלט האולימפי שיצא בעיצומה של מלחמת העולם ה-2 אל החזית האסיאתית. מטוסו התרסק והוא בילה 47 ימים על רפסודה בלב ים, ועוד שנתיים וחצי בשבי היפני. השילוב של מיומנותיהם התסריטאיות של האחים כהן, הסיפור המדהים שקרה באמת, ומותו של זמפריני בעיתוי זה - עומדים לזכות הסרט, בו ימשיך הגיבור לחיות לעד.

כמו "צייד הצבאים" - רק אופטימי.   

"זעם": ממזרים עם הרבה כבוד

מלחמת העולם ה-2 היא זירת ההתרחשות גם בסרטו החדש של דיוויד אייר, שבעבר המחיש אלימות מציאותית, מחוספסת, עוכרת שלווה במקומות בהם היא מקננת - רחובותיהן האלימים של ערי ארצות הברית. ב"זעם" הוא שם לנו אותה בפנים ועוד זורק עליהם בוץ. זהו הבוץ של אירופה הספוג בדם חיילים, ובשמן מכונות. המראות הקשים נראים מנקודת מבטם של חברי צוות טנק, אותו מוביל המפקד הקשוח (בראד פיט) לשדה הקרב. לצד סצנות אקשן מרהיבות, יש כאן סיפור גבורה שבורה ומסרים אנטי-מלחמתיים נוקבים, שמתחדדים בדמות חייל צעיר (לוגן לרמן) שמתחיל כנער תמים וגומר כמכונת מלחמה.

כמו "פלאטון" - רק מהצריח של הטנק.

"צלף אמריקני": יורה, לא מדבר

מכונת מלחמה - זהו בהחלט כינוי הולם לכריס קייל, צלף ביחידת אריות הים של צבא ארצות הברית, שבמהלך שירותו בעיראק יירט יותר מ-150 טרוריסטים (או כאלה שנראו לו כטרוריסטים מבעד לכוונת הרובה). מהאוטוביוגרפיה שכתב אחרי שחרורו יצר קלינט איסטווד את הסרט "צלף אמריקני", בכיכובו של ברדלי קופר. השחקן תכול העיניים מוחק את החיוך הכובש שלו ומרצין פנים, והוא עוצם עין אחת הפעם לא על מנת לקרוץ - אלא כדי להתכוונן. התלבטויות מוסריות נמהלות בדבקות במטרה, ועתידות להתפרץ בעתיד כפוסט-טראומה. אגב, קייל עצמו נרצח אשתקד על ידי חייל משוחרר שירה בו במטווח.

כמו "מטען הכאב" - רק עם קליעים במקום פצצות. 

"בין כוכבים": כוכבים מיטיבי לכת

סוחרי הוליווד אוהבים אפקטים וסרטים גדולים מהחיים, ונראה כי גם האליטיסטים של האקדמיה האמריקנית מיישרים איתם קו לאחרונה. אנג לי ("חיי פי") ואלפונסו קוארון ("כוח משיכה") זכו בפרס הבמאי על הישגיהם הטכניים, ויתכן שהבא בתור הוא כריסטופר נולאן, שלקח הפסקה מלהיטי הסופר-הירוז לטובת סרט מדע בדיוני אפי ומרשים, ובו נבחרת של אסטרונאוטים יוצאת למסע מקיף גלקסיה כדי לחפש כוכב לכת חלופי עבור האנושות הגוועת. מת'יו מקונוהיי, אן הת'אוויי, וג'סיקה צ'סטיין מעניקים ל"בין כוכבים" חומר אנושי נהדר, על רקע החלל הפנימי של נולאן שנפרש על המסך כחלל חיצוני מרהיב.

כמו "גרביטי" - רק עם עלילה.

"מלון גרנד בודפשט": האימפריה ההיפסטרו-הונגרית

מול האפקטים של נולאן, מציג ווס אנדרסון את הדרמה התקופתית המצועצעת שלו - על פי הסטיילינג הפלסטיקי האופייני לו. הפעם זה כנראה עובד. רבים הכתירו את "מלון גרנד בודפשט" כפסגת יצירתו, והטון האפל שלה (ברוח סטפן צווייג) רק מוסיף, כי כמה אפשר להחניף להיפסטרים ניו יורקים, כשמכתיבי המדיניות בכלל יושבים בצד השני של ארצות הברית? רייף פיינס מרהיב כמארח "אגדי" במלון מפואר איפשהו במרכז אירופה. הוא שרמנטי, ומלא גינדורים וגינונים, אך המניעים שלא לא תמיד טהורים. בדרך הוא יפגוש את ביל מארי, הארווי קייטל, ג'וד לואו, ועוד רבים וטובים ממקורבי אנדרסון.

כמו "פארגו" - רק שהשלג תוצרת אירופה. 

"פוקס-קצ'ר": זנב לשועלים

יש לא מעט אנשים שרוצים בטובתו של בנט מילר, יוצר אמריקני איכותי לא יומרני ובעל אפיל מסחרי. הוא לא עשה הרבה סרטים עד כה, אך הן "קאפוטה" הקודר והן "מאניבול" הספורטיבי זכו להצלחה. אין סיבה שגורלו של "פוקס-קצ'ר" - מעין סינתוז של השניים - יהיה שונה. סטיב קארל, בתפקיד לא קומי בעליל, מגלם את המיליונר ג'ון דה פונט - איש ספורט שנוי במחלוקת (כמו בראד פיט במגרש הבייסבול), והוא מביא לדמותו את הקריפיות שפיליפ סימור הופמן סיפק לקאפוטה. צ'אנינג טייטום ומארק רופאלו מזריקים לסרט טסטוסטרון כאחים שולץ. מהשילוש המעוות הזה יצא רק רע - בסרט, כמו במציאות. 

כמו האחים ואן אריק - רק בלי כל ההצגות מסביב.

"וויפלאש": סרט תוף מאוד

מול יחסי המאמן-חניך בזירת ההיאבקות, מביא לנו דמיאן צ'יזל יחסי מאמן-חניך בסביבה תובענית לא פחות: אולם החזרות של תזמורת ג'אז. "וויפלאש" הוא דרמה מתוחה, כמעט מפחידה, שמותחת עד הסוף את המחויבות של אדם לאמנותו. זה המקרה של גיבורו הצעיר של הסרט, מתופף אמביציוזי (מיילס טלר) במכללה יוקרתית למוזיקה, שמרגיש כמו בין הפטיש לסדן, או בין המצילתיים, כשמולו מנצח התזמורת המאיים (ג'יי.קיי. סימונס), שדוחף אותו אל הקצה, או מעבר אליו. כמו בנגינה עצמה, יש פה אלמנטים של רפטטיביות, אפילו קומפולסיביות, שצ'יזל מדגים בהבזקים של רגע - במסורת דארן ארונופסקי.

כמו "ברבור שחור" - רק עם תופים במקום מחולות.

"אקסודוס: אלים ומלכים": סיפורים מההגדה

ארונופסקי עצמו עיבד לקולנוע את סיפורו של נוח, והוא לא פה. סיכוייו של רידלי סקוט להגיע לאוסקר גדולים יותר עם האפוס התנ"כי שלו "אקסודוס: אלים ומלכים", שממשיך את המגמה: המיתולוגיה היהודית על המסך הגדול כסרטי פנטזיה ואקשן. כריסטיאן בייל שפשט את חליפת האביר האפל, מופיע כגיבור העל המקראי משה רבנו בסיפור יציאת מצרים. הוא אינו זך וטהור כמו בכתובים, אלא מנהיג כריזמטי, עקשן וגם די אלים. הוא חייב להיות כזה כדי להתמודד מול פרעה (ג'ואל אדג'רטון) ומשטר השיעבוד שלו. עם זאת, היחסים ביניהם קצת יותר מורכבים כנראה מבכתובים.

בהפקת הענק הזו צצים גם סלבס אחרים מדברי ימי העם היהודי: אהרון ויהושע בן נון, מרים, ציפורה, יתרו, דתן. וגם סלבס מדברי ימי הוליווד שמגלמים אותם: אהרון פול (בתפקיד יהושע בן נון), בן קינגסלי (נון), סיגורני וויבר (טויה), ג'ון טורטורו (סטי), והיאם עבאס הפלסטינית-ישראלית (ביתיה). 

כמו "עשרת הדברות" - רק עם בייל במקום צ'רלסטון הסטון.

אל תוך היער": שירים מהאגדה

הבמאי רוב מרשל אבד היכנשהו בין תהום הנשיה לזרמים הזרים של דיסני (ביים את "שודדי הקריביים: זרמים זרים" ב-2011), ונראה היה כי ירד מהגל של המיוזיקל "שיקגו", איתו זכה באוסקר לפני 12 שנים. אבל עכשיו הוא חוזר למה שהוא יודע לעשות - בחסות דיסני - עם הפנטזיה המוזיקלית "אל תוך היער". לרשותו עומדת שורת דמויות מפורסמות כמו סינדרלה, כיפה אדומה, הזאב, רפונזל, ועוד, וגם כוכבים גדולים שמגלמים אותם כמו ג'וני דפ, אנה קנדריק, כריס פיין ואמילי בלאנט. זוהי נוסחה מבטיחה להצלחה באוסקר, במיוחד כשמריל סטריפ פה ובתפקיד שממש תפור עליה: מכשפה.

כמו "שיקגו" - רק עם דלעת במקום רנה זלווגר.  

"בירדמן": ציפור גדולה בלב

מאז שעזב את מכסיקו מולדתו בדרך להוליווד, גם אלחנדרו גונסאלס אינייריטו איבד את זה. "21 גרם" ו"בבל" היו נפוחים מחשיבות עצמית שהכבידה עלינו הצופים, ובעיקר עליו. אבל עכשיו הוא ממריא אל על עם "בירדמן" ומטיל לשלשת של ציפורים על תעשיית הבידור האמריקנית. במרכז הדרמה הסאטירית עומד כוכב קולנוע שחוק שמנסה להשאיר מאחור את גיבור העל שגילם בעבר. אלא שהוא עדיין מקנן בנשמתו, גם כשהוא מנסה לצאת לדרך חדשה ויצירתית יותר בעיבוד בימתי לסיפור של ריימונד קארוור.

מייקל קיטון - אקס באטמן - משחזר חוויות מנסיונו האישי, ואיתו אדוארד נורטון, ג'ק גליפיניאיקס, אמה סטון, נעמי ווטס ורבים וטובים אחרים. הנרקיסיזם של הוליווד ניזון גם מביקורת נוקבת, ובעיקר מצחיקה, וכזו יש למכביר ב"בירדמן".

כמו "הארטיסט" - רק עם ציפור במקום כלב.

"A Most Violent Year": היה רע באייטיז 

הבמאי הצעיר ג'יי.סי. צ'נדור קלע לטעם של מצביעי האקדמיה בסרטו הראשון "התמוטטות", שעסק בקריסת וול סטריט (ועליו היה מועמד לאוסקר על התסריט ב-2012). אולם אלו התעלמו ממנו כשיצא לים עם רוברט רדפורד ב"הכל אבוד". ב"A Most Violent Year" יש לו סיכוי גדול יותר, כיוון שהוא שב לניו יורק עירו. אוסקר אייזק וג'סיקה צ'סטיין מגלמים זוג צעיר שמנסה להגשים את החלום האמריקני ובאופן חוקי בתפוח הגדול שבשנת 1981 (לפני עידן ג'וליאני) היה מלא בתולעים, עם שיא במדד הפשיעה העירוני. האינטימיות של המשרד והיאכטה מאחוריו: צ'נדור הולך הפעם בגדול, שיכול לעבוד.

כמו "רחובות זועמים" - רק בלי סקורסזה.

"נעלמת": מי צריך נשים?

גם הגשמת החלום האמריקני לא מבטיחה יציבות זוגית - כך לפחות מזהיר אותנו דיוויד פינצ'ר בעיבוד השנוי במחלוקת שלו לספר המתח של ג'יליאן פלין "נעלמת". בן אפלק, שרק לפני שנתיים חגג כבמאי את זכיית סרטו "ארגו" באוסקר, מגלם בעל בר שאשתו (רוזמונד פייק) נעלמה מביתו ומחייו. במהלך החיפושים מתגלים סודות אפלים מחיי הזוגיות של השניים ואיתם חשדות על כך שרצח אותה. המותחן הזה עורר זעם רב בקרב צופות והבמאי הואשם במיזוגניה. השערוריה הזו מעוררת באזז, אך גם יכולה לקלקל. תלוי איך אתם אוהבים לצרוך את החדשות שלכם - וזה בעצם העניין העיקרי של הסרט.

כמו "המופע של טרומן" - אבל במציאות, אם יש עוד דבר כזה.  

"הולכת לבד": מי צריך גברים?

גם שריל סטרייד נעלמה לבעלה ב-1994, אולם במקרה שלה לא מדובר היה בפרשה פלילית סבוכה, אלא פשוט באתחול של החיים שלה. כחלק ממסע לגילוי עצמי בגיל 26 צעדה יותר מ-1,700 ק"מ לאורך החוף המערבי של ארצות הברית, ועליו דיווחה בספרה "Wild" מ-2012, אותו עיבד ז'אן מארק וולה ("מועדון הלקוחות של דאלאס") לסרט מסע מיוחד. ריס ווית'רספון מגלמת את סטרייד, שמשאירה מאחור את חיי הנוחות, בעלה, התמכרות לסמים, וגם זיכרונות מאמה המתה, ויוצאת לטבע המזכך - כל מה ש"נעלמת" הוא לא: סרט שמאדיר את הנשים, ומהלל את הפמיניזם - בצורתו החיובית.

כמו "תלמה ולואיז" - רק בבודדת. 

"סלמה": ימין שמאל, שחור לבן

כמעט שלושים שנה לפני כן, באלבמה שבדרום ארצות הברית, יצאו מרטין לות'ר קינג, ג'יימס בוול וקבוצה של פעילים אפרו-אמריקנים לצעדה משלהם - לאורך כ-87 ק"מ בלבד - וזאת במחאה על הגבלת זכות הבחירה שלהם. אלא שבדרך מהעיירה סלמה לבירת המדינה מונטגומרי הם נתקלו בשוטרים אשר בלמו אותם תוך שימוש בכוח, וגבו חיי מפגין אחד בשם ג'ימי לי ג'קסון. הבמאית אווה דוורני משחזרת את אירועי היום ההוא - הגרסה האמריקנית ל"בלאדי סאנדיי".

שחזורים היסטוריים הנוגעים לטיהור ארצות הברית מגזענות תמיד נוגע ללב בוחרי האקדמיה, כמו שלמדנו אשתקד עם "12 שנים של עבדות" (שבראד פיט השתתף בהפקתו, ממש כמו פה). כמו צ'יווטל אג'יפור, גם דיוויד אוילוו (המגלם את מרטין לות'ר קינג) וכרמן אג'וגו (כאשתו) הם בריטים ממוצא ניגרי. ובמקום מייקל פאסבנדר, טים רות' מגלם את הנבל רדנקי - מושל אלבמה ג'ורג' וואלאס. טום ווילקינסון מגלם את הנשיא לינדון בי. ג'ונסון. גם דילן בייקר (כג'יי. אדגר הובר), אופרה ווינפרי, וקובה גודינג ג'וניור, מה שמבטיח רבות ונצורות. רק למה, או למה, לוהק הראפר קומון לתפקיד ראשי כבוול?

כמו "12 שנים של עבדות" - רק מאה שנה אחרי.