האקס מזמן המשיך הלאה ואני עדיין תקועה
למה הוא ממשיך כאילו כלום, ממשיך בחיים האלה, נושם את אותו אוויר שאת נושמת אבל בלי להיחנק, מתהלך על אותו כדור ארץ אבל בלי הדימום בלב? איך הוא מנשק עורף של אחרת, פוגש את החברים שלה ומתהלך איתה בעולם, בזמן שאת עדיין במחשבות עליו, את עדיין שלו בליבך?
אנחנו חיים בעולם מודרני, מהיר, עצבני ודינאמי המשתנה כל הזמן. אנשים משנים את איך שהם נראים בשנייה, מחליפים עבודה, מחליפים בני זוג, מחליפים הרגלי תזונה, מחליפים אמונות... הכל כל כך מהר. אז איך זה שעברו כבר שנתיים מאז שנפרדתם ועדיין את תקועה?
למה הוא ממשיך כאילו כלום, ממשיך בחיים האלה, נושם את אותו אוויר שאת נושמת אבל בלי להיחנק, מתהלך על אותו כדור ארץ אבל בלי הדימום בלב? איך הוא מנשק עורף של אחרת, פוגש את החברים שלה ומתהלך איתה בעולם, בזמן שאת עדיין במחשבות עליו, את עדיין שלו בליבך?
עוד בנושא:
תקוע על האקסית כבר יותר משנתיים
לפעמים הזמן לא מרפא את הפצעים כמו שחכמים אמרו לנו, ואנחנו נתקעים על אירועים בחיינו על אף שמזמן העולם המשיך לסוב על צירו. פעמים רבות אני שומעת בקליניקה בקשות נואשות – "תלמדי אותי איך מתגברים, איך אני עוברת הלאה, נמאס לי!" והתשובה שלי היא תמיד מעצבנת: "זה תהליך ויש לו חשיבות עצומה". למעשה, התהליך הזה של האבל וההתגברות על האירוע חיוניים בצורה משמעותית ליצירת זוגיות חדשה וטובה בהמשך.
אז איך מתגברים?
הדבר הראשון שיש לברר זה האם אנחנו באמת רוצים להמשיך הלאה. לעיתים אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להמשיך הלאה, אבל משהו בנו עדיין לא מוכן לשחרר ומחייה את הזיכרון של מה שהיה. כמו עקיצה מגרדת כך הזיכרון לא מרפה ומגרד בנפשנו. אנחנו יודעים שכשאנחנו מגרדים אנחנו פוצעים את עצמנו, אבל אנחנו לא יכולים להפסיק.
בדומה לכך, קשה לנו לשחרר את כאב העבר, את הפרידה, את האדם או האירוע. אנחנו מתרגלים מאוד מהר למחשבות שחוזרות על עצמן - אחרי תקופה של מחשבות בהן שחזרנו, גלגלנו בראשנו והסרטנו שוב ושוב את התסריט של מה שהיה, המוח מתרגל למחשבות האלה ומתקשה להיגמל מהן. אותן מחשבות תוקעות אותנו והופכות להיות חלק משגרת המחשבות-רגשות שלנו ובכך לחלק מחיינו.
בהכללה גסה, נראה כי גברים נוטים להמשיך בחייהם מהר יותר מנשים. הם מצליחים לעשות את ההפרדה בין הרגש לעשייה, משהו שלא בא תמיד בקלות לנשים. אין זה אומר שגברים לא מתאבלים או עצובים, אך אצלם לרוב נמצא כי שלב ההכרה ברגש הוא קצר יותר או מופיע לאחר כמה חודשים או שנים. הרבה פעמים גברים אחרי פרידה ממשיכים בחייהם כאילו הכל בסדר, ובעודם בזוגיות חדשה פתאום עולים בהם רגשות ועצבות על הזוגיות שנגמרה. בהכללה גסה כמובן, דרך ההתאבלות שלהם שונה. הם פחות זקוקים לפורקן הרגשי מאשר נשים, ומצליחים להמשיך ולתפקד חזרה בחיים במהירות רבה יותר.
וכאן חשוב לי להדגיש משהו - זה לא אומר שלא הייתה לכם אהבה, זה לא אומר שלא היית חשובה לו, זה לא אומר שהוא שיקר לך או מרח אותך, זה לא אומר שאת לא היית משמעותית עבורו, זה פשוט אומר דבר אחד ידוע וחשוב - אנחנו בנויים אחרת! אז מה קורה לנו ואיך ניתן לצאת בצורה המיטבית מהתקיעות?
שלב 1 - הכרה ברגש
אחת הבעיות המרכזיות שיש לנו בעולם המודרני היא התכחשות לרגש. כשאנו מרגישים רגש שאנו מגדירים אותו כ"לא טוב", אנחנו מיד מנסים להיפטר ממנו. אין לנו זמן או רצון לחוות רגש שאינו נעים עבורנו, ובצדק. אף פעם לא כיף כשכואב, לא כיף כשמציק, לא כיף לפחד ולא כיף להיות עצוב. ההנחה היא "שההתעסקות" לא מקדמת אותנו לשום מקום, והחברה גם דואגת להזכיר לנו עד כמה אין מקום לרגש בחיינו על ידי משפטים כגון: "כמה אפשר לבכות על משהו שנגמר?", "כולה יצאתם יום וחצי, מה את עכשיו באבל?" וכדומה.
כך אנחנו נוטים להרגיש לא בסדר כל הזמן בגלל שאנחנו מרגישים עצב, כאב, דיכאון או פחד. אז אנחנו מנסים להכניס את כל הכאב הזה לקופסה, לשים בצד, להחביא מתחת למיטה או לנעול בכספת בלב, אך דווקא הפעולה הזו מונעת מאיתנו מלעבד את העצב בצורה שתאפשר את הפחתתו. כשיש פצע פנימי מדמם לא יעזור לנו להתעלם ממנו או לשים פלסטר חיצוני, צריך לפתוח את בית החזה ובעזרת איש מקצוע לטפל בפצע על מנת להחלים.
שלב ההכרה ברגש הוא הזמן להודות שאנחנו עצובים, מאוד עצובים. אנחנו בני אנוש ואנחנו נפגעים, נעלבים, מרגישים דחייה, ויש לתת לזה מקום בחיינו בדיוק כמו בתקופות שבהן אנו שמחים, צוחקים ומאושרים. פרידות הן קשות, הן אירוע ושבר חיים מסוים ויש להתייחס אליהן בהתאם.
טיפ ראשון להאצת תהליך ההתגברות: אל תנסו להאיץ בו. כששוחים בים ויש מערבולת הדרך היחידה להישאר בחיים זה לעבור דרכה. מי שמנסה להילחם בה טובע. כנ"ל בעצב. מותר לכם להיות עצובים, מותר לכם לבכות, מותר לכם להיות מדוכאים. הזמן לכך הוא בסמוך לנקודת השבר, לא שנתיים-שלוש אחרי.
נפצעתם? תנו לפצע לדמם. זה טבעו של פצע. אתם לא רובוטים אין ולא יהיה כפתור שמכבה רגש. אני ממש מבקשת - תנו לעצמכם זמן להרגיש. אל תדפדפו אותו, גם אם זה אומר לשבת בבית לראות "יומנה של בריג'ט ג'ונס" בפעם ה-100 ולאכול את הנזלת של עצמכם מרוב בכי.
כלי עבודה חשובים בשלב זה - חברים שיהוו מעגל תמיכה, הקשבה והכלה. הרשו להם לעודד, להכיל את כל שעובר עליכם, להיות חסינים בפני שפיטה של אנשים אחרים ובייחוד שלכם, כמו גם להזכיר לעצמכם שמותר לכם להיות עצובים.
שלב 2 - הגבלת תקופת ההתאבלות
במידה והשלב הראשון נעשה כראוי ולא חסמתם את הרגשות שלכם ונתתם להם לזרום, בשלב השני מתחיל האיסוף העצמי. כל אחד בנוי אחרת ואין נוסחא אחת שלפיה אתם אמורים להפסיק לבכות או להיות עצובים ולצאת אל החיים מחוזקים. פשוט יום אחד מתחילים להרגיש שזהו, נמאס לנו מעצמנו ומההתאבלות רוצים להמשיך הלאה אבל לא יודעים איך.
קודם, כל יש צורך להגביל באופן עצמאי את תקופת ההתאבלות. למשל, בחורה יכולה להחליט שעכשיו היא נותנת לעצמה שלושה חודשים לחיות את הכאב ואחר כך היא חוזרת לשוק הרווקות ושמה מאחוריה את העבר וחוזרת לצאת עם גברים. זה מאוד חשוב לתחום את האבל, כי שבוע עשוי להפוך לחודש וחודש לשנה. אני תמיד מזמינה את הלקוחות שלי לתת לעצמם תאריך יעד מסוים שבו הם מתחילים מחדש אחרי שמיצו את ההתאבלות.
המטרה היא מצד אחד לאפשר לעצמם לחיות את הרגש ומצד שני למנוע את אותה תקיעות שלעתים מאבדת שליטה. ניהול המשבר הוא כלי יעיל ביותר בהתמודדות. נכון שלא תמיד אנחנו עומדים בתאריכי יעד שאנו מציבים לעצמנו, אבל ההתכוננות ליציאה מהמשבר הרבה פעמים עוזרת לנו לצאת ממנו ביתר קלות. חשוב לזכור שאין גזירת זמנים מדויקת פה ומדובר בתהליך שהוא מאוד אינדיווידואלי.
כלי עבודה חשובים לשלב זה: ויתור על הקורבנות והייאוש, התרחקות מהסיפור העצוב, הבנה כי הסיפור לא מגדיר אותי יותר ואיני רוצה שיהיה חלק ממני כעת. וחשוב ביותר - תקווה ואמונה לעתיד טוב יותר.
שלב 3 - להמשיך בחיים
בשלב הזה מחליטים להתחיל לתפקד, לחזור לדייטים, לחברים, לחוגים, לספורט, למשפחה וכו'. נכון שאין חשק, הכל חסר משמעות ולא מהנה כמו שהיה לפני, אבל זה כמו גלגל ואת? את חייבת להתחיל להניע אותו בחזרה כדי לצאת מהמצב הזה. אחרי שהתפרקת, אחרי ששמת לעצמך גבול והחלטת שאת יוצאת מהעצב עכשיו זה זמן הביצוע. התחילי למלא את חייך בכל מה שעושה לך טוב, גם אם אלו הדברים הקטנים ביותר כמו לקנות סוכריות גומי או למרוח לק. המחויבות היחידה שלך היא לעצמך ולעשות לעצמך טוב. כאן מתחיל תהליך הריפוי.
טיפים חשובים לצאת מהתקיעות מהר יותר:
מומלץ מאוד ללוות את כל התהליך בעזרת איש מקצוע מתאים. מאמן אישי עשוי לעזור לכם להגביל את תקופת ההתאבלות ולהעביר אתכם אל עבר השלבים הבאים ופסיכולוג למשל, יהיה מצוין לשלב ההתפרקות וההכרה ברגש. מצאו את הסיוע המתאים לכם ויחד בדקו האם אתם עדיין מתאבלים על אירוע שקרה או שהעצבות היא כבר מעבר לפרידה ושורשיה נעוצים בנטייה לדיכאון קליני הדורש טיפול מותאם יותר. כיוון שאנשים עם נטייה לדיכאון או חרדה נוטים "להיתקע" באבל זמן ממושך ומתעסקים במשהו שכבר ממזמן היה אמור להיות מאחוריהם, האבחנה נעשית על ידי איש מקצוע.
שנית, כל עוד אנחנו לא מגובשים מבפנים באופן שלם וחזקים ברצון שלנו להמשיך קדימה, יהיה קשה לנו להיפרד מהאירוע. התנתקות לא מתאפשרת אם את רואה אותו או ממשיכה לעקוב אחריו ברשתות חברתיות, בווטסאפ ואינסטגרם וכו'. אל תשלי את עצמך שאת באמת מתרחקת מהסיפור אם יש לך אפשרות לראות את הפעילות של האקס. כמו כן, את לא באמת חייבת לשמור את המספר שלו, וכן, הגיע הזמן להוריד את המגנטים המשותפים מהמקרר!
זכרי, בשביל להתנתק ולהתגבר צריך לרצות את זה! תקיעות היא למעשה מצב זמני, אך לעיתים עלולים להתרגל אליו ולתת לו מרחב בחיינו זמן רב מדי. רק אנחנו מחליטים מה לעשות. כדאי לנצל את הזמן לצמיחה, התפתחות ולמידה. הזמן לא מרפא את הפצעים, אנחנו מרפאים אותם.
בהצלחה!
ליגד גרנית פורת - מדריכת חיים, מאמנת אישית ומקימת הסדנה ליצירת זוגיות.
לפנייה לכתב/ת 
