מכתב לאחי המוגרבי

שנים רבות עברו מאז היינו בקשר, אבל למרות זאת אף פעם לא שכחתי אותך. ואיך אשכח? אמי, אבי, אחיי והחברים מזכירים לי אותך תמיד. בדיבור, בלבוש, בנדיבות הלב. מאות רבות של שנים לא ניתן למחוק. אני כותב כי אני מודאג, העולם משתנה סביבנו מהר מאוד. גורמים רבים מחליטים עבור הרבה אחרים. והם לא תמיד מחליטים לצד האנושיות, אהבת האדם ואהבת האל.

עוד בערוץ הדעות של ynet

נתניהו, בקש סליחה מזידאן סייף / אמל אסעד

מה יש לכם נגד חוק הלאום? / עודד רביבי

עוד אני כותב לך, ועולים בזיכרוני התמונות של העלייה לאונייה בקזבלנקה לבוש במיטב בגדיי, בן שש. משפחתי ואני חזרנו למה שקראנו לו אז פלסטין. זה אירוע דרמטי מאוד שאי אפשר לתארו, הגשמת חלום של מאות שנים לחזור הביתה. לא כי הבית הזה מפואר, לא כי מרוקו הייתה זרה. ההורים בחרו לעלות לירושלים, לא לקנדה ולא לצרפת. חזרנו לבית שעזבנו לפני אלפי שנים, אבל דווקא כאן בלטה המרוקאיות שלנו. בהתחלה היה קשה. אימא רצתה לחזור תיכף ומיד לחברותיה הערביות, אבל עם הזמן התאקלמה ולמדה את העברית וזכתה להיות אהובת השיכון שבו גרנו ואשר הכיל יהודיות מכל הגלויות.

השירים, המוזיקה, המבטא - הכול נשאר. לימים חזרתי לביקור במרוקו עם רעייתי שעלתה מליטא בטיול שורשים בקזבלנקה. חזרתי חולה מרוב התרגשות. לא נשכח את הטוב ולא נשכח את החיים ביחד. לא הכול היה אידיליה. אבל היכן יש מקום שהוא כולו אידיליה? ואף על פי כן, אני מגן קנאי למוגרבית, שומע את הסיפורים על הרבנים הגדולים ממרוקו, את החיים המשותפים בהרי האטלס. לא רק אני. גם לילדיי יש חיבה למרוקו אף שהם ילידי ירושלים, ולא יודעים מילה בערבית.

העולם מסביבנו משתגע. המזרח התיכון, עיראק, סוריה, לוב, טלטלה במצרים, עננים כבדים בצרפת ובבריטניה. גזענות ואכזריות מרימות ראש. ואני שואל האם אין לנו, יהודי וערבים צאצאי המגרב, תפקיד במשחק? יש בעיות. מי יכול לעמוד אדיש מול תהום הסבל של תושבי עזה? ומי יכול להישאר אדיש לאלפי הטילים על תושבי שדרות? הסבל של יהודים וערבים זועק. נשאיר לאלוהים למצוא את האשמים, השאלה שלנו היא איך לרפא, איך למנוע?

כיום, כך נראה, אנחנו רחוקים מפתרון. היו תקופות של התקדמות במרחב הישראלי-פלסטיני. הללו נגדעו ברצח ראש ממשלה יצחק רבין ובאינתיפאדות מרות. קנאות שיעית איראנית שולחת את ידה לסכסוך שהיה במקורו על אדמה, חיזבאללה משתמש בסבל הפלסטיני לקדם התפשטות איראנית, דאעש דוהר והורס כל חלקה טובה. לא רק שאנו לא מתקדמים, אלא שהתנאים להתגבר על הבעיות הללו מתרחקים מיום ליום. שמו של האל נישא לשווא בכל פה שרוצה הרס ומואס בתפילה.

כאן אני נזכר בחיים במרוקו. אף שביתי הוא ישראל, לא ייתכן שהחיים במרוקו היו מקריים. ואני שואל על המרוקאים המוסלמים: האם מקרי שאירחתם אותנו מאות בשנים? האין החיים במרוקו של אבותיי ואבות אבותיי במשך מאות בשנים רצון האל? היסטוריה שיש לה קשר להווה? קרן אור לתקופה זו שמאפילה וסוגרת עלינו?

רק אלוהים יודע. ובכל זאת, חובה עלינו לנסות להתחיל לחשוב בכיוונים מיוחדים. אינני מדבר כאדם פרטי. יש היום תסיסה תרבותית של יהודי מרוקו בישראל, שלא ראינו כדוגמתה. בפיוט ובמוזיקה בכלל, בקולנוע, בתיאטרון. לא מדובר באנשים שנולדו במרוקו כמוני, אלא בצעירים ילידי הארץ שרוצים לתת למרוקו ולתרבות הערבית-יהודית מקום בחייהם. האם אין לנו, יוצאי המגרב ואנדלוס, משימה אנושית משותפת ממדרגה ראשונה? האם נוכל להפנות עורף למשימה זו ולתת לאחרים שיודעים הרבה פחות טוב מאיתנו לקבוע כאן גורלות? אם כך הדבר, נדרשת ברית.

נשאיר למדינות את ההסכמים והחוזים. אנחנו מדברים על שבועה. שבועת אוהבי האל ובניו נגד מי שמכר את נשמתו להרס, לסבל ולחורבן. נישבע ונשים לנגד עינינו את החיים המשותפים שחלקו אבותינו, הערכים הפשוטים של יופי ונדיבות המאפיינים כל כך את המגרביים שלנו.

תרומה צנועה למאמץ זה אני מרים ביחד עם חבריי וחברותיי בתנועת "תיקון" שאני עומד בראשה. אנו מתכוונים לשבת בירושלים - אמנים, אקדמאים צעירים וצעירות שיש להם מה ללמד אותנו על הידידות הזו. מדובר בחממה בלבד, ואני מודה לחברים מוסלמים שנאותו להצטרף ולהיות איתנו. אנחנו צריכים את כל הברכה כדי להצליח. אני זקוק לברכתך.

ד"ר מאיר בוזגלו יו"ר תיקון. הכנס "תקוות מן המגרב" יתקיים מחר, יום שני, בשעה שש וחצי במשכנות שאננים.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il