"רק האוהבים שורדים": ערפדים עם דם כחול
הבמאי ג'ים ג'רמוש ממשיך עם שינויי הכיוון היצירתיים שלו ומציע ב"רק האוהבים שורדים" דרמת ערפדים לכאורה, שמתנערת מכל המסגרות הז'אנריות המקובלות. במקום למצוץ דם ולהרוג, הגיבורים גומעים לגימות מן התרבות האנושית לדורותיה. ממש ערפדים עילאיים ומתנשאים
ג'ים ג'רמוש, נסיך האינדי הניו יורקי, יחגוג עוד שבועיים את יום הולדתו ה-62. 34 שנים חלפו מאז סרטו הראשון "חופשה תמידית", והוא בשלו גם בסרטו ה-11. אף פעם לא נכנע למערכת ההוליוודית, לכל היותר חולף ליד שוליה, תמיד יוצר דמויות עם מידה כזו או אחרת של אקסצנטריות מגניבה.
כאשר בוחנים במבט-על את הפילמוגרפיה של ג'רמוש מתבהרת עובדה קצת מפתיעה. חרף סגנונו האישי ועצמאותו ההפקתית, יש במכלול עבודתו לא מעט סרטים ז'אנרים. סרטי מסע ("זרים", "פרחים שבורים") סרט כלא ("נרדפי החוק"), מערבון ("איש מת"), סרט סמוראים שחור ("גוסט דוג") סרט מחסלים ("גבולות השליטה"). מיותר לציין שאחרי שהז'אנרים עוברים דרך הפילטר של תמות וסגנון ג'רמושי הם נותרות, במקרה הטוב, כעבודות ייחודיות, ובמקרה הפחות מוצלח תלושות כמו לא מעט מדמויותיו.
אז איך להגדיר את "רק האוהבים שורדים" ("Only Lovers Left Alive")? אולי כקומדיה רומנטית על זוג ערפדים? מבחינה אחת זו הגדרה קולעת למה שהסרט מציג, ומבחינה אחרת היא אינה נאמנה לטון המשלב גם מידה לא מבוטלת של מלנכוליה רומנטית. כמעט כל ריגוש של אלימות ומין (או של התחסדות בתולית נוסח סדרת "דמדומים") שמזוהה עם ז'אנר הערפדים לא יימצא בסרט זה. עבור חובביו של ג'רמוש הסרט יהיה, ללא ספק, אחת מעבודותיו האהובות ביותר.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet :
אדם (טום הידלסטון) ואיב - כלומר חווה (טילדה סווינטון), הם זוג ערפדים שחי כבר מאות שנים (היא מבוגרת ממנו בכמה מאות, אבל מי סופר). בתחילת הסרט הם גרים במרחק אלפי קילומטרים זה מזו. הוא מוזיקאי המנסה לחמוק מהניסיונות של מעריציו לאתרו, מסתתר בדירתו בשכונה מפוקפקת של דטרויט. איש הקשר שלו איאן (אנטון ילצ'ין) מביא לו עוד ועוד גיטרות נדירות לאוסף האדיר הממלא כל פינה בחלל. אדם הוא יוצר בעל ניסיון של מאות שנים, אך הוא מנוכר מחברת בני האדם שאותם הוא מכנה בבוז צונן "זומבים".
איב, לעומת זאת, חיה בטנג'יר. במקום גיטרות יש לה אוסף ספרים אימתני. לחברה אינטלקטואלית היא נעזרת בחבר הקרוב של בני הזוג הגר בסמיכות אליה. שמו הוא כריסטופר מארלו (ג'רמוש הוא "אנטי-סטרטפורדיאני" מובהק, המשוכנע כי מארלו הוא שייקספיר "האמיתי"). הערפדים המוצגים משיגים את מנות הדם שלהם מבלי להרוג חפים מפשע. הם שותים את הדם בכוסות ליקר, ניביהם נחשפים והם נופלים לשיכרון חושים המצולם כמו הזרקת ההרואין ב"טריינספוטינג".
אדם מאס בחיי האלמוות. הוא מזמין כדור אקדח עשוי מעץ, אביזר ייחודי שיאפשר לו לשם קץ לחייו. איב אינה מודעת לעומק המצוקה, אבל חשה שהגיע העת לחזור ולהתאחד איתו. זהו המהלך העלילתי הראשון בסרט שאינו משופע במיוחד בעלילה. יש לו קצב משתהה, רגעים ארוכים שבהם הדמויות מוצגות אחת עם השניה. הידלסטון וסווינטון מתאימים ככפפה ליד לאליטיזם האלגנטי והייחודי של הדמויות. הצילום היפה, והמוזיקה יהיו תחליף מספק לעלילה עבור חובביו של ג'רמוש.
מבחינה זו יש לא מעט רגעים יפים בסרט, ובעיקר פתיחה נפלאה המסכמת מבחינה ויזואלית את רעיונותיו או ליתר דיוק, את האווירה שלו. במהלך הסרט תצטרף לזוג דמות שלישית - אווה (מיה ווסיקובסקה) האחות "הצעירה" והשובבה של איב. אבל תרומתה למהלך הכולל של האין-כמעט-עלילה תהיה מוגבלת.
האליטיזם של שני הערפדים מעלה עשן סמיך של אזכורים שהסרט מפריח לעבר הצופים. יש כאלו שישאפו אותו בהנאה, ויש כאלו שיתחילו להשתעל. קיר בביתו של אדם מוקדש למגוון אקלקטי של צילומים וציורי דיוקן של טובי היוצרים - באך, אדגר אלן פו, מארק טווין, הארפו מארקס, באסטר קיטון, רודני דיינג'רפילד וניל יאנג (ועוד רבים אחרים).
כשאיב אורזת את מזוודתה כדי לטוס לאדם, יש סיקוונס שלם המודגש לסקירת הספרים הגודשים את מזוודתה.
כל אחד מהם נושא הד לשונותם של הדמויות ולדינמיקה של יחסיהם: "Infinite Jest" של דיוויד פוסטר וואלס, "דון קישוט" של סרוונטס, "הגלגול" של קפקא, הצצה לדפי "סוף משחק" של סמואל בקט. וכך הלאה, וכך הלאה. ספרים בשפות שונות (אנגלית, גרמנית, איטלקית, יפנית, גרמנית), מתקופות שונות.
אדם מעריץ את גאונותו המדעית והאלטרנטיבית של ניקולס טסלה, ומתפעל את ביתו באמצעות טכנולוגיה בהשראתו. איב מזמינה כרטיס טיסה תחת השם פיבונאצ'י. שמות בדויים נוספים שבהם הם ישתמשו יהיו דייזי ביוקנן, וסטיבן דדאלוס. מפתיע לגלות כי אינדקס אינסופי זה של אזכורים תרבותיים הוא מה שנשאר בסרט לאחר שג'רמוש ביצע בו דילול משמעותי בעצתו של המפיק.
אם אתם יכולים להזדהות עם ערפדים עילאיים ומתנשאים, זה הסרט המושלם עבורכם.
