"פספסתי. בחיים לא אמצא מישהי כמוה"
למה יש בני זוג שבהסתכלות אחורה כל כך התאימו לנו אבל זה נגמר? האם באמת החמצנו את ההזדמנות האחרונה שלנו לאושר? האם באמת הרסנו משהו שיכול היה להיות אהבה נצחית?
כמה פעמים בחיינו שמענו את עצמנו אומרים שפספסנו משהו גדול? אנחנו מסתכלים אחורה על מערכת יחסים שנגמרה וכיווץ מכאיב עושה את דרכו מהבטן עד הלב. "היה בינינו משהו מאוד מיוחד", "אין עליה באמת, היא הייתה מושלמת עבורי, כזו של פעם בחיים", "אין סיכוי שאמצא מישהו כמוהו", "בחיים אני לא אמצא מישהי מדהימה כמוה", "פספסתי, זו הייתה אהבת חיי". מוכר?
עוד בערוץ יחסים:
נתקפת נוסטלגיה לאקסית? תזכרי בקשיים
החתיך של השכבה רוצה ערב נוסטלגי איתי!
יש אנשים שמתחתנים ועדיין נזכרים בערגה בקשר ישן ומגדירים אותו כפספוס. יש אנשים שמעבירים חיים שלמים בתהייה איך זה היה לו היינו יחד היום? יש אנשים שמוכנים לוותר (ואף חלקם מוותרים) על כל החיים שבנו, על המשפחה, על הזוגיות ועל העבודה, רק בשביל לנסות ולברר האם נשאר שם משהו. למה יש מערכות יחסים שמשאירות עלינו יותר חותם מאחרות? למה יש בני זוג שבהסתכלות אחורה כל כך התאימו לנו אבל זה נגמר? האם באמת החמצנו את ההזדמנות האחרונה שלנו לאושר? האם באמת הרסנו משהו שיכול היה להיות אהבה נצחית?
התשובה מתחילה בראש ובראשונה בעובדה שאנחנו בני אדם, ובתור בני אדם יש לנו דפוסים טבעיים שמנהלים אותנו, אפילו אם הם לא תמיד מקדמים אותנו. אך כמו בכל שלב בחיים, גם הפעם יש לנו אפשרות להתבונן בפספוס הזה ולבחור ממקום מפוכח יותר איך לנהוג בהתאם. בשביל זה, צריך לזכור כמה דברים.
1. פגמים? אילו פגמים?
לפי מילון אבן שושן, "אידיאליזציה היא ראיית דבר כמושלם, התעלמות מפגמים, הדגשת הטוב בכל דבר, ראיית דבר כאידיאלי". בתור בני אדם אנחנו חוטאים באידיאליזציה בעיקר בהיזכרותנו במערכות יחסים קודמות. אנחנו מתרפקים על הזיכרונות הטובים שהיו בקשר שנגמר, על החוויות הנעימות ועל איך שהרגשנו כשהיינו ביחד. המוח שלנו דוחק הצידה זיכרונות פחות נעימים ועובדות חשובות לגבי אותו אדם.
כך, למשל, קל לנו יותר לזכור איך ליטפו אותנו ברכות ואיך הרגשנו מיוחדים ונאהבים באותה מערכת יחסים, אך קשה לנו לזכור את אותם רגעים בהם חשנו תסכול, חשנו שלא מבינים אותנו או שהתייחסו אלינו רע. ההבנה שאנחנו עושים אידיאליזציה חיונית להתקדמות, אך היא תלויה בהסכמת האדם לראות מעבר למה שהוא חושב שהוא רואה. אדם חייב להסכים לנפץ את אשליית הפספוס בכדי לצאת ממנה, וזה שלב לא קל.
בכל מקרה, לא ניתן לחיות בזוגיות מספקת כל עוד אנחנו שומרים למערכת יחסים הקודמת מקדש רגשי. למעשה, זה בלתי אפשרי להתקדם כל עוד אנחנו עושים רומנטיזציה של קשרי העבר. לפעמים ההדחקה האנושית כל כך גדולה, עד שאני שולחת את הלקוחות שלי לעשות עבודת היזכרות אינטנסיבית. הם מקבלים משימה לדבר עם הקרובים אליהם, שיזכירו להם מה באמת היה בקשר אותו הם מאדירים כל כך? מה היו הדברים הרעים שהיו שם?
וישנם כמה אלמנטים שגורמים לנו לאידיאליזציה מוגברת: ככל שהאדם היה יותר בלתי מושג או אטרקטיבי מבחינתנו, כך נעשה לו יותר אידיאליזציה. למשל, אם אני תופסת את בני הזוג כ"הכי חתיך שהיה לי" או כ"לקח לי המון זמן להשיג אותה", אני ארגיש יותר פספוס ממישהו שגם ככה הרגשתי שאינו ראוי לי.
שנית, אם נשארנו לבד, ככל שעובר יותר זמן, אנחנו נוטים להאשים את העניין בכך שלא ניתן להתעלות על מה שהיה בקשר ההוא. אנחנו לבד כי פשוט ההוא/ההיא היו המיועדים לנו ופספסנו. ואחרון, ככל שאנחנו תופסים את עצמנו כאחראים לפרידה, כך ניטה יותר לאידיאליזציה. אם אני דפקתי את הקשר כי הייתי קנאית אובססיבית או לא בוגרת מספיק, אני ארגיש שהכל באשמתי ובגללי פספסתי משהו נפלא. ככל שאני ארגיש יותר רגשות אשמה, כך תגבר האידיאליזציה.
2. לשכוח שמדובר באחריות משותפת
"את לא מבינה מה היה בינינו", "היה לנו חיבור אלוהי". ואני תמיד מודה שנכון, אני אף פעם לא אבין מה היה במערכת היחסים הזו שנגמרה. אבל דבר אחד אני יודעת, היא נגמרה. והיא נגמרה מסיבה מסוימת. פעמים רבות צד אחד מוותר מהר מדי ומחליט שהמאמץ הכרוך בקשר לא מתאים לו. כתוצאה מכך הקשר מסתיים ואנחנו נותרים עם תחושת ההחמצה. אבל גם לפעולת הויתור יש אחריות! גם פעולת הנטישה של הצד השני היא כשל ו"דפיקת" מערכת היחסים. כשאני מדברת על התאמה בין בני זוג, אני מדברת על התאמה גם במצבי משבר וקושי.
פרידות מתרחשות לרוב כשיש חוסר התאמה בין שני אנשים מבחינה רגשית, התנהגותית או התפתחותית. אם היה חוסר התאמה שכזה והקשר נגמר, סימן שלא משנה כמה מדהים הוא היה – היה כאן חוסר התאמה. ואם היה כאן חוסר התאמה יש לשאול את עצמנו על מה תחושת הפספוס? על מישהו שלא באמת התאים לנו?
הרי הכי קל לנו להאשים את עצמנו. אנחנו מעולים בלשפוט את עצמנו על טעויותינו, אבל אנחנו שוכחים שבפרידה יש אחריות משותפת לכל צד בקשר. כלומר, גם אם אני "דפקתי" מערכת יחסים כהוגן, תמיד יש את הצד השני שגם לו האחריות על הצלחת או כישלון הקשר. קשר לא נופל או קם בגלל התנהגות של אדם אחד, קשר הוא דו-שיח בין שני צדדים שאמורים להיות בעלי מטרה משותפת.
3. התנגדות לחיות בהווה
כשאנחנו מאמינים שפספסנו את הטוב ביותר ואין בעצם שום דבר היכול להתעלות על מה שהיה, אנחנו נותנים לעצמנו תירוץ מושלם להישאר בעבר. הכי קל זה להיות תקוע. זה נוח, זה מוכר, זה בטוח עבורנו. והעתיד? זה מפחיד ועשוי להיות מסוכן. יותר קל לפנטז על מה היה קורה אילו היינו ביחד. הרי מה יקרה אם שוב אתאהב ואפגע? מה יקרה אם אשאר לבד לנצח? מה יקרה אם באמת אין אף אחד טוב יותר? אנשים נשארים במקום הזה שנים ארוכות וחוסמים עצמם רגשית, כשלמעשה הם הגורמים היחידים לכך כיוון שהם תופסים את אותה מערכת יחסים כ"סיכוי האחרון לאושר".
<<< הצטרפו עוד היום לפייסבוק של ערוץ יחסים! >>>
לחיות בהווה, אומר להיות נוכח ברגע. זה אומר שהמודעות ותשומת הלב שלנו ממוקדות רק ברגע הזה, כאן ועכשיו. זה אומר להשאיר את העבר בעבר, להפסיק לנסות לחיות בתוך הסיפור העצוב שלנו, דרמטי ורומנטי ככל שהיה. זה אומר להרחיב את זווית הראייה שלנו על הסיטואציה, זה אומר להשלים עם מה שיש וזה דורש להתבגר. זה בעיקר דורש מאיתנו להתגבר על הפחד הגדול ביותר שלנו - להיפגע.
אז לסיכום, האם פספסנו?
ראשית וחשוב מכל, צריך להסכים לנפץ את כל התמונה הלא אובייקטיבית הזו של הקשר שנגמר. צריך לרצות לראות בעיניים מפוכחות מה בדיוק היה שם, ובהתאם לכך לבחור איך לנווט את חיי האהבה שלנו. יש להבין את מנגנון האידיאליזציה והמחיר שהוא גובה מאתנו. שנית, צריך להבין את האחריות שלנו בקשר שנגמר ואת האחריות של הצד השני, ולא להתפתות להישאר במקום השיפוטי והאשם שלנו.
במקביל, אנחנו חייבים להאמין באמונה, שאולי לעתים נשמעת בנאלית, אבל מאוד מקדמת והיא: מה שצריך לקרות קורה ויקרה, ואין לנו דרך לשלוט או לחזות את העתיד. הרי אם היינו צריכים להיות עם האדם הזה כבר היינו אתו וככל הנראה הסיבה שאנחנו לא אתו, היא כי לא התאמנו, כי כנראה יש לנו עוד מה ללמוד על עצמנו ויש לנו עוד שיעורים לעבור בדרך למציאת זוגיות טובה עבורנו. ואם הוא או היא כן עבורנו, אז נהיה יחד. אבל ההבדל שזה יהיה ללא מאמץ, ללא כאב מיותר, וזה יבוא בפשטות ובקלות.
ואחרון, כדאי להבין שקיימים מבחר מכסים לכל סיר ואין דבר כזה הזדמנות אחרונה לאושר. יש כמה אנשים בעולם שמתאימים לנו בכל רגע נתון. אנחנו צריכים רק למצוא אותם ולהיות פנויים רגשית כשהם מגיעים. הרי קורה בחיים שאנשים אוהבים באמת ואז נפרדים מסיבה זו או אחרת ואחר כך מוצאים את עצמם מאוהבים במישהו חדש. זה קורה כל יום ובכל מקום. תאמינו לי, הפספוס היחיד שלכם בחיים זה הזמן שאתם משקיעים בלבכות ולהאדיר את מה שהיה, במקום להסתכל קדימה אל מה שיש לכם או יכול להיות.
ודרך, אגב אם תסכימו לצעוד בדרך האמיצה של יצירת זוגיות בריאה ונכונה עבורכם עוד עשר שנים מהיום תיזכרו שחשתם החמצה ואולי אף תצחקו על זה. מכאן זה שלכם, תתבוננו היטב בפספוס, בהצלחה!
ליגד גרנית פורת - מדריכת חיים, מאמנת אישית ומקימת הסדנה ליצירת זוגיות.
לפנייה לכתב/ת 
