מאמין גדול באהבה, מאמין קטן במוסד הרבנות
"אני יודע, זה הטקס שלנו היהודים, והוא חיבר אותנו כעם לאורך הדורות. אני יודע גם שההסבר הזה לא ממש נכון. הרי הטקס הזה, כמו כל טקס, עבר גלגולים ושינויים והוא כבר מרגיש מיושן ולא רלוונטי, בטח לא לחיים שלי". תומר און מתחתן בקפריסין והוא לא מתכוון להתנצל
עכשיו בערוץ יחסים:
הרבנות לא מייצגת את מרבית החילונים
שירתתי בצבא אבל להתחתן לא נתנו לי
נתחיל מהרב: אני מעריך שפעם הרב שמחתן אותך היה רלוונטי כי הוא היה גם הרב שטיפל לך בעניינים שם למטה כשהיית בן שמונה ימים (בתקווה שלא המשיך וטיפל בהם גם כשהיית בן שמונה שנים - כפי שקורה פה ושם). ייתכן והיה זה אותו רב שחיתן את הוריך כשהם לא ידעו שיום אחד יהיו אפשרויות אחרות, ופשוט בחרו באופציה הזו כמו שהם בחרו לקבל קו טלפון מבזק ולצפות בערוץ הראשון.
ייתכן והיה זה הרב שהיית מאזין לדרשותיו בשבת, הרב של הקהילה אליה השתייכת, בין אם זו הייתה הקהילה בטריפולי, ורשה או בנימינה. אבל העולם השתנה ואני חילוני ולא משויך לאף קהילה, ואין לי רב משלי בקהילת העיירה היהודית גבעתיים. עצם העובדה שבתי כנסת עדיין מתחלקים לפי עדות רק מוכיחה שאנחנו אולי פה, אבל ליבנו נותר בגולה. אגב, יותר מהכול - מוזר לי שאת אחד הטקסים החשובים בחיי יערוך איש זר. הירקן שלי ומוכר הסביח הקרוב לביתי מכירים אותי יותר ממנו, ושניהם יודעים שאני אוהב את זה טרי, חריף ועם הרבה עמבה.
נמשיך אל הברכות שבפיו של הרב, אותן ברכות שלא אומרות לי דבר. הארבע הראשונות מהללות אל שאיני מאמין שקיים, והשלוש האחרונות מאחלות לי בעקיפין (דרך שיבוח שמו של השם) שמחה ובנים זכרים. ומה אם אני רוצה בנות? ומה אם אני רוצה שמתחת לחופה יאחלו לי גם בריאות, ועוד דברים פעוטים וחסרי ערך כמו סבלנות, אהבה, אולי אפילו אמונה או סתם אופטימיות? הרי אם כבר הכנסנו שבע ברכות, אז למה לא לגוון?
ועדיין לא אמרתי מילה על הכתובה המזעזעת. מצטער, אבל 'מזעזעת' זו המילה היחידה שמתאימה פה. חוזה שמוסר את הכלה בעד שטר חוב כאילו הייתה נכס, חפץ או חיה חסרת אונים. יש האומרים שהכתובה, תפקידה להגן על האישה, אבל אם האישה שווה לגבר - מפני מה יש להגן? אני באמת לא מבין נשים שעדיין מוכנות להחליף ידיים ולו בשם המסורת משל היו סחורה, ואז מתפלאות על החפצת נשים ואינוס כאילו היה דבר של מה בכך. אתן לא אשמות - זה ברור - אבל תפסיקו לשלב ידיים עם מנהגי החברה והדת החשוכים, לצעוד איתם לעבר השקיעה ואז להתפלא שבבית הדין לגירושין מתייחסים אליכן כאל החצי השני של הזוגיות, החצי הפחות חשוב. לא יעזרו פה התפלפלויות למיניהן: הכתובה, בנוסחה היום, היא דבר משפיל לאישה.
<<< כל העדכונים - בפייסבוק של ערוץ יחסים >>>
למה אני צריך לקוות שהרב יעלים עין כשאני מקבל מאשתי טבעת? למה צריך לעשות זאת בהיחבא? אני נותן לה טבעת והיא נותנת לי. נורא פשוט. אין ספק שגם בעצם הסימון הזה את בן הזוג יש משהו ארכאי, מחפיץ. וההינומה? מה מקומו של סמל הצניעות באירוע שעלה למשפחה מאה אלף שקל? איפה פה הצניעות? ולמה לעזאזל צריך לשבור כוסות לזכר חורבן בית המקדש? מה לחורבן המקדש ולחתונה שלי? זה מה שהדת שלי רוצה שיהיה לי בראשי ביום הזה, באירוע הזה, בשנייה הזו? מחשבות על חורבן? או שאולי היא מאחלת לי לא לשכוח דברים כי אז יהיו לי צרות מהאישה? ואם אני רוצה להתחתן בכל זאת, ככה, אבל אצל רבנית או רב רפורמי - למה אין לזה תוקף? למה רב רפורמי לא נחשב בעיני המדינה?
האח יחתן, החברים יברכו
אז שינינו פאזה. החלטנו שאת הטקס יערוך מישהו שעצם העובדה שהוא יחתן אותנו אומרת לנו הרבה - אח שלי. הוא נשוי באושר ובעוני עם שלושה ילדים מקסימים ורעשניים. ועוד פרט שולי - אנחנו מכירים אותו זמן מה, וחולקים לו כבוד וחיבה רבה. את החופה - כן יש חופה, זה נראה לנו מנהג יפה ולא מצאנו בו פסול - יחזיקו חברים טובים.
את שבע הברכות יישאו חברים ובני משפחה שייבחרו בקפידה ושאנחנו סומכים שיברכו אותנו מהלב ולא מהכתב. יהיו שתי טבעות, והכתובה תישא ערכים שמחייבים את שנינו באותה המידה ולא תדבר ברגעים מלאי האמון והאהבה והתקווה הללו על כסף והתחייבות שמוגנת בדיני פיצויים.
לא נשבור כוסות ולא נזכיר את ירושלים, או את תל אביב או כל עיר אחרת. אלוהות ואהבה הרי לא נמצאות בעיני המאמינים במקום כזה או אחר, אלא בליבנו, המקום הזה שאליו צריך טקס הנישואין להתחבר. ובגלל שהמדינה לא מסכימה איתנו (בינתיים), מתישהו ניסע למדינה שמקבלת אותנו כמו שאנחנו - ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - קפריסין.
לפנייה לכתב/ת 
