פרשת נוח: הדתיים שעושים רק מה שנוח
"זו לא חוכמה להגיד שאני רוצה לפעול לפי ההלכה, ובו זמנית להגדיר לעצמי מהי ההלכה. זה כמו להחליט לחיות חיים בריאים, אבל לאכול רק את המאכלים הטעימים". הזמנתי אתכם לכתוב את הטור מהעיניים שלכם. זאב מרזל, חבר ב"בית המדרש של הטוקבקים" הרים את הכפפה
ונהפוכו
לפני כארבעה טורים הצעתי לחבריי בבית המדרש של הטוקבקים , את הבמה המכובדת הזו – שבה יוכלו לכתוב את הפרשה ונקודת המבט היהודית שלהם. לשמחתי, זאב מרזל - תושב ירושלים הלומד בישיבת ההסדר בקריית שמונה – הרים את הכפפה, והסכים לכתוב את הטור של פרשת השבוע הנוכחית, "כי תישא". הפעם אשב אני בעמדת הטוקבקים, להגיב לדברי התורה שלו.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הם לא רצו להחליף אלוהים
במסגרת "בית המדרש לטוקבקים", יצא לי להתכתב עם רוחמה. בין היתר, דנו בשאלת היחס שלנו להלכה והשלכותיה על הפרט. לאור בקשתה ובעקבות אותן שאלות, אני כותב לכם את הטור הזה.
במרכז פרשת השבוע, עומד חטא העגל. ה-חטא של עם ישראל. מעל מעשה זה, מרחפת ספק שאלה ספק זעקה – איך עם ישראל שהרגע יצא ממצרים, קיבל את התורה וראה ניסים גלויים, עובר על ציווי ה' ועובד את העגל?! אחד ההסברים לחטא הוא, שעם ישראל לא רצה להחליף אלוהים, אלא למצוא דרך לעבודת אלוהים שאליה הוא יכול להתחבר. אך, כמו שהתברר, לא כל דרך קבילה.
לא חסרות שאלות שעולות מהסיפור על מהות החטא ועל ההסברים השונים שניתנו לו. אני מבקש להתייחס לחלקן.
מהי ההלכה וכיצד היא נקבעת?
קראתי פעם סטטוס שכתב חנוך דאום – "בחורה מבית דתי מתלבטת מה לקיים ומה לא. לא סגורה על יחסיה עם הדת.
אמרתי לה שתעשה כמוני: תקיים את המצוות שהופכות אותה לאדם טוב יותר, ותוותר על אלו שמעציבות אותה. אם אין אלוהים, לא קרה כלום, עשית דברים שהפכו אותך לטובה יותר. אם יש אלוהים, הוא כבר יבין".
מדבריו משתמע שההלכה היא אוסף של טיפים, שאני מקיים כאשר נוח לי. אין לי שום דבר אישי נגד חנוך דאום, אבל נדמה לי שהוא פוסח על שתי הסעיפים – מצד אחד, הוא רוצה לקיים את ההלכה - ומצד שני, הוא רוצה לקיים רק את מה שנוח לו. בואו נקרא לילד בשמו: רצון לחיים של נוחות.
מה לעשות, שאנחנו גם אנשים עם ערכים ורוצים להיות אנשים טובים, אז נלך למקור שיכול לתת לי טיפים איך להיות אחד כזה. במקרה נפלנו על ההלכה היהודית, כל אחד מסיבותיו שלו: בין אם זה בגלל שהוא גדל בבית כזה, ובין אם זה כי הוא רואה את ההלכה היהודית נכונה יותר מאחרות.
זו לא חוכמה להגיד שאני רוצה לפעול לפי ההלכה, ובו זמנית להגדיר לעצמי מהי ההלכה. זה כמו להחליט לחיות חיים בריאים, אבל לאכול רק את המאכלים הטעימים. למה שלא נחיה כך, בעצם? "איש באמונתו יחיה"! אולי משום שנוסח הפסוק המדויק הוא: "צדיק באמונתו יחיה". ובנוסף, אם כל אחד יקיים את ההלכה כפי ראות עיניו, מה תהיה מטרת ההלכה ותוקפה? איך ניתן לפסוק הלכה, אם יום למחרת יבוא אדם ויטען שלדעתו אין צורך, ואולי אפילו אבסורדי, לקיים את ההלכה הזו? נסו לדמיין זאת במערכת חוקים של מדינה.
האם אני מריונטה של ההלכה?
אז מהי ההלכה? הגדרות שלתוכן אני מכניס את חיי האישיים. מעין חוקים יהודיים, שעל פיהם אני פועל. זה לא אומר שאני בובה על חוט. כולנו חיים את חיינו, אלא שישנם מצבים שבהם אנו פועלים לפי אותן הלכות. בשבת, למשל, לא אשתמש במכשירי חשמל. האם זה אומר שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי, והחלטתי לזרום עם עולם ההלכה? לא. אלמלא ההלכה לא הייתי מונע מעצמי שימוש במכשירי חשמל בשבת. אלא שאני מכניס את חיי לתוך ההלכה, שבין היתר, אוסרת עלי להשתמש במכשירי חשמל בשבת.
מי קובע את ההלכה?
מלבד הגדרות מה לעשות בתכלס, ניתנו לנו עקרונות שעל-פיהם אנו יכולים לפסוק גם כשמדובר במציאות שלא הייתה בזמן ההלכה המקורית. למשל, חשמל. יש לנו עקרונות בהלכה, שעל-פיהם אנו יכולים להכניס את מציאות החשמל לעולם ההלכתי ולפסוק.
אם הכל כתוב וברור, למה יש מחלוקות?
כאמור, ההלכה הציבה לנו עקרונות שלתוכם אנו מכניסים את המציאות. המחלוקת דנה בשאלה לאיזה עקרון אני מכניס את המציאות או, לחלופין, האם ישנו גורם שיותר חשוב לי להתייחס אליו כרגע. מסופר על ר' שלמה קרליבך, שכינס נערים ונערות לשירה והתעוררות. לפתע נכנס רב שגער בו על הישיבה המעורבת. ר' שלמה ענה לו בערך כך: "אתה צודק. אבל כשיש בעיה בלב, אנחנו לא מתחילים להסתכל בציפורניים. לנוער שלנו יש בעיה בלב, אז בא נניח כרגע את בעיית הציפורניים". לכן בימינו, ישנן דעות שונות בנושאים שונים. אבל שימו לב, המחלוקות אינן על ההלכה המקורית.
איך עלי להתייחס לשאלות מוסריות לאור ההלכה?
ההלכה, במהותה, נועדה ליצור אורח חיים תקין. כך שכבר אנו ניגשים מתוך ההבנה שההלכה אינה נוגדת את המוסר.
אז איך כיום - כשאנו מסתכלים על הלכות רבות - הן נוגדות את המוסר?
יש לחלק בין המוסר שאנו רואים היום, זה האנושי - למוסר שעל-פיו נפסקה ההלכה. ההלכה במהותה מוסרית, אבל לנו יש נקודת הסתכלות שבגללה אנו לא מצליחים לקבל אותה. לדוגמה, סוגיית העבדות. מבלי להיכנס לפרטי הלכות עבדים והיחס אליהם, שעלו פה לפני מספר שבועות - זהו נושא מורכב. אני מתייחס רק לשאלה המהותית: כיצד מאפשרת התורה תופעה של עבדות. אם נסתכל בפרשנים, נגלה שמדובר על גנב שלא יכול לשלם את חובו, ולכן נמכר לעבדות – סוג של עבודות שירות, בשביל לשלם את חובו. ובכן, פתאום זה לא כל כך אבסורדי.
על סמך מה אתן להלכה לקבוע לי איך לנהוג כשעומדת מולי שאלה מוסרית? ובכלל, לפי מה נחליט לנהוג בסוגיות מוסריות? תשובה אפשרית אחת – שכל אחד יחליט לעצמו. אבל שוב אנחנו נכנסים לאותו פלונטר שראינו בעניין ההלכה, שבו כל אחד קובע לעצמו אמות אישיות של מוסר, והכאוס הוא בלתי נמנע.
בנוסף, מוסר אנושי איננו מוחלט. מה יקרה, למשל, כשאדם יגנוב מאחר שרשרת פנינים יקרה? לאחר כמה שנים, יתבע נכדו של הנגזל מנכדו של הגנב שיחזיר לו את אותה שרשרת. האם העובדה שלנכדו של הגנב יש סנטימנטים לשרשרת, כיוון שזוהי המזכרת היחידה שיש לו מסבו, היא טענה כנגד תביעת נכדו של הנגזל? לפי מה נחליט איזה מוסר צודק יותר?
ובבית המדרש של הטוקבקים
נתבקשתי להגיב לאחד הטוקבקים, במסגרת "בית המדרש של הטוקבקים". "דור שני", בתגובה 35 כתב/ה (וזו לא פעם
ראשונה אני רואה את התגובה הזו בטורים של רוחמה): "שישה מיליון לימדו אותנו שאלוהים הוא בעצם בלוף!"
לפני מספר שנים, אמר מי שאמר שהשואה נגרמה כעונש על עבירות כאלו ואחרות. המדינה געשה. תגובות כדוגמת "למה מי אתה, שתאשים את היהודים ברצח של עצמם", וחריפות ונוקבות פי-אלף מהן, נשמעו על ימין ועל שמאל. אני לא חושב שלהשתמש בזכרם של אותם שישה מיליון כראיה לכך שאין אלוקים, היא מעשה פחות חמור.
בנוסף, אני חולק על האמירה הזו. אני לא בא להיות הפרקליט של הקב"ה, אבל ישנה עוד צורת הסתכלות. סבא שלי, למשל, שאיבד את הוריו בשואה, שרד את אושוויץ ואת צעדת המוות, בחר להסתכל על המציאות בדרך שונה ממך. הוא לא אמר: "איך כל זה קרה?! סימן שאין אלוקים". כי אם "איך, למרות שכל זה קרה, אני שרדתי ונשארתי בחיים? למה דווקא אני?"
אם אדם שעבר בעצמו את השואה יחליט להפסיק להאמין, אני האחרון שיבוא אליו בטענות. אבל אני לא חושב שלך יש את הזכות להשתמש בזיכרם למינוף דעתך האישית.
ומשפט לסיום לחבריי הטוקבקיסטים
אני רוצה לנצל את הבמה שניתנה לי להוסיף משהו אישי, שלא קשור למה שנאמר עד כה. יוצא לי לא מעט לקרוא מאמרים,
טורים, פוסטים וכדומה מדעות רבות – חילונים, דתיים, ימנים ושמאלנים. וכן, אני גם קורא את התגובות. לא פעם, וזה קורה לא מעט גם בטורים של רוחמה, אנשים, משני הצדדים, משתמשים בביטויים שלא מכבדים אף אחד.
בואו נירגע. אסור לנו לשכוח שלמרות חילוקי הדעות, אנחנו בני אותו עם. ואם זה לא מספיק, אנחנו בני אדם. אחד ההבדלים בינינו לבין בעלי החיים, היא היכולת שלנו לדבר. אסור לנצל זאת לרעה.
שבת שלום ופורים שמח!
לפנייה לכתב/ת 
