קרוליין לנגפורד: "הכל מתחיל בחינוך"

קרוליין לנגפורד בת ה-57 רגועה ומפוייסת. היא נשואה (בשלישית) מזה 12 שנים לגיל בקנשטיין, איש יהלומים, ישראלי לשעבר, והגאראז' הביתי של המשפחה הפך לסטודיו בו היא עושה עבודות "טלאים", תחביב חדש יחסית.

לכתבות נוספות בערוץ ymedia :

• הישראלים שמאחורי הקול של בוב ספוג וקיטי
• נתן לאצבעות ללכת - ראיון פרישה עם ניר למפרט
• "הילרי קלינטון תהיה הנשיאה הטובה ביותר"
  

היא סיימה לאחרונה לכתוב ספר על חיי הוריה, ובימים אלו כותבת את התסריט שלו. מדי פעם היא עולה על במה זו או אחרת למופע סטנד אפ - איתו היא גם מתכוונת להופיע בישראל. שני ילדיה, ליאור, שבשבוע הבא יחגוג 31, ודניאלה בת ה-19 (בתה מנישואיה השניים למייקל האיטלקי), חיים בישראל.

קרוליין לנגפורד עם בעלה השלישי, גיל בקנשטיין ובתו(צילום: יח"צ)

בבית היא מגדלת שתי כלבות בולדוג ושרקנים. "אני מפצה את עצמי במשהו על הגעגועים לילדים בעזרת אנג'י ודייזי, שתי הכלבות המדהימות שלי, והשרקנים, שכל החיים שלי אני מדברת את השפה שלהם", היא מגלה. מחוץ לבית משתרעים שלושה דונמים של ירוק ושלווה. "תראי כמה שלווה יש פה", היא אומרת. "אני לא אמריקאית, אני ישראלית שחיה פה, כי יותר קל לנו פה. אבל החברות שלי ישראליות, אני קונה במכולת של בני, ואנחנו מגיעים לבקר בארץ פעמיים בשנה. זו התקופה הכי יפה בחיים שלי. יש לי שני ילדים שאני גאה בהם מאד, יש לי את האדם שאני אוהבת, אנחנו נמצאים יחד 24 שעות בכל יום וזה לא מספיק לנו. מפעם לפעם אני עובדת, ואני אסירת תודה על כל עבודה שיש לי".

עוד מעט תמלא שנה למותו של אסי. היית בהלוויה?

"כששמעתי שאסי נפטר, לא ידעתי אם להגיע להלוויה או לא", היא נזכרת. "ליאור אמר שכדאי לי להגיע והגעתי. פתאום, לכל מקום שהלכתי, התנפלו עליי. לא הייתי מוכנה לזה. זה החזיר אותי שלושים שנה אחורה. בשיא הקריירה שלי בארץ היה רק הערוץ הראשון והיו בערך שני עיתונים. אחרי הרבה שנים שלא הייתי בארץ, הייתי בטוחה שלא אעניין אף אחד. החמיא לי שעדיין מתעניינים בי, אבל הגעתי מוכנה רק עם משפט אחד: 'לא היה ולא יהיה אחד כמו אסי'. ואז הבנתי שאני לא יכולה להגיד את אותו משפט לכולם ואמרתי דברים נוספים, שאחר כך די הצטערתי עליהם, ואני לא רוצה לחזור עליהם כאן". 

המעבר משחקנית בסרטים למופעי סטנד-אפ הוא טבעי עבורך?

"עשיתי קורס בסטנד אפ כשגרתי בניו יורק, בזמן שעשיתי סרטים. סטנד-אפ זה קשה ומפחיד. את עומדת על במה - זאת את נטו. אי אפשר שהקהל רק יחייך, צריך שכל שלושה משפטים הקהל יתפוצץ מצחוק. לכן אני מגדירה את זה כמופע הומוריסטי. אני מספרת סיפורים מצחיקים ושרה שירים מצחיקים עם הגיטרה, מביאה את ה'היסטורי של הלייף שלי' בשירים ומערכונים.

"אני כותבת את זה ועושה טסט על הבת שלי, אבל זה שהיא צוחקת לא אומר שזה יצחיק את הקהל. כל מופע הוא אודישן חדש לפני הקהל. לפני חצי שנה פנו אליי וביקשו שאתן פה מופע סטנד-אפ בעברית. כשסיפרתי את זה לחברה שלי, היא שאלה אותי אם השתגעתי. שאני אופיע בעברית? ואז הבנתי שאת השגיאות שלי בעברית, שבמשך כל השנים שחייתי בארץ לא תיקנו לי כי חשבו שזה 'קיוט' - את זה אהפוך למופע סטנד-אפ".

למשל?

"כמו ששאלתי את בעלי: "אתה מוכן לזלוג לי מים"? או כשאמרתי לו: "שלא תיקח אותי מובן ונעלב". הוא צוחק ומתקן ומסביר לי. הטעויות לא נגמרות לי, ובעצם כך אני ממציאה מילים. בעברית הדפוק שלי אני מספרת על החיים שלי, איך למדתי לצחוק על דברים כואבים, על הטעויות והפשלות שעשיתי בחיי ועל גיל המעבר, שאני נמצאת בו".

לנגפורד. "תראי כמה שלווה יש פה"(צילום: יח"צ)

על מה את מצטערת יותר מכל?

"ברור שהצלקת הכי גדולה שלי היא ליאור. במשך שנים רדפה אותי תחושת האשם, איך עזבתי אותו בגיל שנתיים ולמה הוא היה צריך לגדול אצל משפחה מאמצת בקיבוץ. היום אני מבינה שסבלתי מדיכאון אחרי לידה, אבל אז לא זיהו את זה, ואסי בוודאי לא הקל עליי בתקופה הזאת. הייתי בטוחה שאני אדם נורא. עזבתי את הארץ לאחר ארבע שנים, אחרי שהתגרשתי, ואף אחד לא חשב לשאול למה אסי לא מגדל את ליאור. תמיד מטיחים באשה את האשמה. לליאור ולי היתה חוויה מתקנת. הייתי איתו פה שנתיים וחצי בתקופת הגמילה שלו. ואז הגיעה הסדרה "מחוברים" ושוב נזרקתי לתוך התקופה הקשה ההיא. היום אנחנו במקום אחר, ביחסים נפלאים, ויש לי נכד מדהים - ארד. אני קרייזי אבאוט הים".

אומרים שאסי היה איש עצוב, אבל הוא כתב מערכונים מצחיקים, ואת "גבעת חלפון אינה עונה". היה הומור גם מחוץ לסרטים שלו?

"אסי היה איש מבריק, ועם חוש הומור מדהים. היו לו קריזות. רבנו המון, אבל אחרי זה היינו צוחקים המון. את הסטנד-אפ שלי אני עושה כי אני אוהבת לצחוק. אהיה רצינית אחרי שאלך מהעולם. כששואלים אותי איך עברתי את הדברים הקשים בחיים שלי, אני משיבה שבעזרת ההומור, בעזרת הצחוקים. אם אסתכל על מה שעברתי ברצינות, יהיה לי מאוד קשה. קשה לי עם חוסר הביטחון וחוסר ההערכה העצמית שאפיינו אותי כילדה וכצעירה".

מאיפה ההערכה העצמית הנמוכה?

"הכל מתחיל בבית, בחינוך מההורים. אבא שלי נפטר לפני שנתיים. לא היה לי קל איתו. הוא היה איש מצחיק וחכם וחזק וחתיך, אבל נרקסיסט. את תשומת הלב שלי ממנו קיבלתי בצורת מכות, כי ככה זה היה בשנות ה-60. קיבלתי מכות ממנו, ובית ספר, ובכל מקום. לכן לא היה לי ביטחון עצמי גבוה. ואז את בוחרת גברים שיהיו כמו אבא שלך, כאלו שנמשכים לבחורות עם הערכה עצמית נמוכה. במשך כל השנים רציתי להגיד לו דברים ולא הצלחתי. לקראת הסוף שלו אמרתי לעצמי, 'קרוליין, זה הזמן לדבר. הוא לא יכול ממילא לדבר ולענות לך'. ולא יכולתי. יצאתי מהחדר והוא מת, ולא בכיתי.

לנגפורד. "הייתי בנתניה בין הערסים, למדתי בבית ספר אמריקאי, והשתוללתי"(צילום: יח"צ)

"כמה חודשים לפני שהוא נפטר הבולדוג שלי מת. שבוע שלם בכיתי בלי הפסקה. ואז, אחרי שאבא שלי נפטר, אמרתי לעצמי: 'על אבא שלך את לא בוכה ועל הכלב את בוכה שבוע'? שאלתי את עצמי איזה בן אדם אני, אם אני מפלצת. חברה שלי, פסיכולוגית, אמרה לי שזה מובן, כי הכלב שלי גר איתי במשך כל השנים, אהב אותי בלי תנאים, ולא עשה לי שום נזק בחיים. עכשיו, כשכבר הייתי רוצה לדבר עם אבא שלי, אין מי שיענה לי, אין מי שיתן לי תשובות ל'למה'. לכן אני עובדת היום על 'פורגיבנס'. אני סולחת. הבנתי גם שהתחתנתי עם אסי ומייקל כי חיפשתי אבא. גם הם היו במאים, שחקנים יפי תואר ונרקסיסטים. התחתנתי פעמיים עם אבא שלי, עם אגו-מניאקים, פעמיים עם אבא שלי!

"אמא שלי היא מדהימה, נאיבית. היום היא בת 78, יפהפיה. היא התחתנה שלוש פעמים וגם אני התחתנתי פעם שלישית. שתינו מאושרות בנישואין השלישיים. ככה זה אצלנו, פעמיים חזרה גנרלית", היא צוחקת. "אני גם כמו כלב מעורב. נדדתי עם המשפחה בין ארצות. השפה שלי היא אנגלית בריטית ואמריקאית ואוסטרלית והעברית לא תקנית. הייתי בנתניה בין הערסים, ולמדתי בבית ספר אמריקאי והשתוללתי. אני שומרת על נימוסים אנגליים, אבל ישראלית בנשמה. אני כמו כלב מעורב. אני גרה פה, אבל קונה במכולת של בני ואוהבת להגיע לארץ, כי עוצרים אותי ושואלים מה שלומי, ופה אני לא מוכרת. אני צריכה מדי פעם ליטוף לאגו שלי".

יש לך בת שעדיין בגיל ההתבגרות, את פוגשת נערות ונשים. מה את מלמדת אותן יותר מכל מנסיון החיים שלך?

"לנשים יש אינסטינקטים, וזו טעות לא לשמוע להם. אני אומרת לנשים, שיש תמיד דגל אדום, לא תמיד רוצים לראות אותו, כי אנחנו מאוהבות. כשעמדתי מתחת לחופה עם מייקל אמרתי לעצמי, "תמיד את יכולה להתגרש". מי חושבת על זה בחופה שלה? נשים גם חייבות להיות קצת אנוכיות. לא כל הזמן לרצות אחרים. אמא תרזה יש רק אחת. יש מחקר שהוכיח שאנשים אנוכיים חיים יותר מאלו שדואגים לאחרים".

את מדברת במופע הסטנד-אפ שלך על גיל המעבר. קשה לך איתו?

"גיל המעבר זה מצבי רוח קיצוניים. התחלתי לחשוב שאני משוגעת, עד שהבנתי שזה הכל קשור במינון האסטרוגן. מצאתי פה משחה מיוחדת שמורחים על העור במינון מתאים לכל יום, ואיכות החיים חזרה אליי. היום אני מרגישה צעירה וסקסואלית וגאה. גאה בזוגיות שלי ובשני הילדים שלי. אני גאה בליאור, שהתגבר על ההתמכרות, גאה בדניאלה - שהנקתי עד גיל 4 וחצי - על שהיא תורמת המון לעולם. יכולים להגיד עליי מה שרוצים - אני הכי אמא יהודיה שיש".