"מאמי": זה ילד, זה?

בגיל 25 הבמאי הקוויבקי קסבייה דולאן נמצא כבר בסרטו החמישי. את סרטו הראשון והאוטוביוגרפי "I Killed My Mother" הוא ביים בגיל 19, ועליו זכה לתשואות ממושכות בפסטיבל קאן. מאז הוא המשיך לעבור בחריצות, כשחקן, תסריטאי, במאי ומעצב תלבושות, ולהפוך לנוכחות שממנה לא ניתן להתעלם ממנה בקולנוע העכשווי. סרטו האחרון "מאמי" ("Mommy") זכה בפסטיבל קאן בפרס חבר השופטים (הפרס השלישי בחשיבותו). את סרטו הבא הוא יביים בהוליווד עם שחקניות כמו ג'סיקה צ'סטיין וסוזן סרנדון.

אי אפשר שלא להתרשם ממה שהשיג דולאן בגיל כה צעיר. רוב הבמאים מגיעים לסרטם הראשון לא לפני המחצית השניה של שנות ה-20 לחייהם. מצד שני יש לקחת הישג זה בפרופורציה. זו לא יכולה להיות רק שאלה של כמות אלא גם של איכות. השיא העולמי שייך לקישאן שירקאנת', ילד הודי שבגיל 10 (היום הוא כבר בן 19) ביים סרט מסחרי עם כמה מכוכבי הקולנוע ההודי.

קשה לומר ששירקאנת' הפך לשם הפך לשגור בקרב סינפילים. בכל הנוגע לבמאים משמעותיים שאליהם הקהל המערבי נחשף קצת יותר בגיל צעיר, אפשר למנות את סמירה מחמלבאף (גיל 17), את צמד הבמאים הסובייטים גריגורי קוזניצב ולאוניד טראוברג (19), ליאו מקרי ומ. נייט שמאלאן (22), ג'ון פורד, רון הווארד והרמוני קורין (23), וויליאם וויילר (24) אורסון וולס וריינר וורנר פאסבינדר (25).

נכון לעכשיו לא נראה שדולאן ניחן ביצר ההרס העצמי שהיה לחלק מהשמות הבולטים ברשימה זו. צפויה לו קריירה ממושכת ופורה. ההשוואות המתבקשות, שמהם הוא עצמו מנסה להתנער, הן לבמאים של קולנוע קווירי - הן מבחינת זהותו המינית והן מבחינת נושאי סרטיו. בראיונות איתו הוא מבהיר שההכרות שלו עם סרטים ובמאים מוגבלת למדי, אך הוא בפירוש נמשך למחוזות מלודרמטיים, אקספרסיביים ולדינמיקות שבהחלט רווחות יותר בקולנוע קווירי.

"מאמי" הוא ללא ספק קולנוע של אדם צעיר. יש בו אנרגיה שנבלמת ומשתחררת בפראות, תחושה של היעדר ריסון רגשי וסגנוני. סרט שלא ניתן לצפות בו, מבלי לחשוב על היותו השתקפות אופיו של מי שיצר אותו. אמנם הוא לא אוטוביוגרפי, אבל במרכזו יש נער עם הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות, שהאנרגיות החיוביות והשליליות שלו מהדהדות בסגנון הסרט. מולו יש דמות אם שאיתה יש לו מערכת יחסים סימביוטית ומעורערת.

בנקודת הפתיחה, הסרט מציב את האקדח הצ'כובי התלוי על הקיר. כותרת מבהירה כי הסרט מתרחש בקנדה פיקטיבית שההבדל היחידי בינה לבין זו הקיימת הוא חקיקה המאפשר להורים לבני נוער עם התנהגות בעייתית ואלימה לאשפז אותם ללא כל הליך משפטי. סטיב (אנטואן אוליבייה פילון) מסולק בתחילת הסרט מהמוסד בו הוא נמצא, לאחר שהצית שריפה שממנה נפגעו תלמידים. הוא מועבר להשגחתה של אימו דיאן (אן דורוול), המתקשה כאם חד הורית לפרנס אותו, ולמנוע ממנו להסתבך בצרות שאליהן, כך נראה, הוא נמשך.

בניגוד לרושם שעלול להיווצר עד כה, אין זו דרמה חברתית על כשליה של מערכת התמיכה הסוציאלית בקנדה. האם היא דמות מאוד נוכחת, מאוד מוחצנת בתגובותיה, אשר לא מסוגלת לייצר מסגרת שתאפשר לרסן את התנהגותו של בנה. זו הופעת דיווה אקספרסיבית, גדולה מהחיים, מהסוג שגילה אלמגור סיפקה כמה פעמים בקולנוע הישראלי. הופעה שבה הקישקעס האימהיים נשפכים החוצה.

בין הבן ההיפראקטיבי, שכולו זעקה אחת בלי פוסקת לתשומת לב, והאם המוחצנת, הרבה שלווה ורוגע לא שורה בבית או בסרט. בוודאי שיהיו צופים שעבורם זה יהיה יותר מדי: סצנה אחר סצנה של התפלשות בחלל האינטימי בין שתי הדמויות, בסרט שאורכו שעתיים ועשרים.

לתוך היחסים הצפופים האלו נכנסת דמות שלישית: קיילה (סוזן קלמן) היא השכנה ממול, וההפך הגמור מדיאן. מורה שהפסיקה ללמד לאחר שהדיבור החל להיתקע בגרונה ממניעים פסיכולוגיים שאינם מוסברים באופן ישיר. נראה שיש בינה לבין בעלה מערכת יחסים מרוחקת במיוחד, ומערכת יחסים לא קיימת בינה לבין הילד שלה.

באופן מפתיע היא הופכת לדמות האם מלווה, שמצליחה לשפר את מצבו של סטיב. תקווה לשינוי מתעוררת, אבל רק בסוף הסרט יובהר אם זו היתה מבוססת.

בין כל בחירות הבימוי המוחצנות, בולטת במיוחד ההחלטה להשתמש בפריים בעל פרופורציות חריגות של 1:1. אפילו "יחס האקדמיה" שאפיין את מרביתם המוחלטת של הסרטים שצולמו עד שנות ה-50 (ואת מסכי הטלוויזיה הישנים), נראה מלבני להפליא ליד פרופורציות אלו. התוצאה הוויזואלית היא מסך שיותר ממחציתו נמצאת בחשיכה לאורך רובו המוחלט של הסרט.

התחושה היא כי התמונה היא פס אנכי שהאנרגיה ההיפראקטיבית אינה מסוגלת להיות מוכלת בו. כשדולאן יפרוץ את הגבולות של מסגרת זה, זו תהייה המחשה ברורה של התפקיד הסגנוני של תחבולה זו ושל הזיקה בין הבמאי והדמות של סטיב.