איראן, פחד ונבואות שמגשימות את עצמן

מגלים עולם - עוד כתבות:

• עין לציון צופיה. טורקיה זוכרת אסונות יהודיים
• עט למתוח ביקורת. השתקת מאיירים לא תעזור
• הטרדת נשים היא סוגיה ביטחונית. תפנימו
• למי נפנה בזמן חרם אירופי על ישראל, לאסיה?
  

הוא לא שאל ולו שאלה אחת, והיינו חופשיים לצאת לדרכנו... באיראן. אחרי הצ'ק-אין במלון, פקידת הקבלה הצביעה אל עבר הפורטרט של עלי חמינאי, המנהיג העליון. "מה אתם חושבים עליו?", היא שאלה. עניתי שלא אני אהיה זה שישפוט, אלא האזרחים האיראנים. "אתה מפחד?", היא השיבה בחיוך. היא צדקה... פחדתי. ואז היא הוסיפה: "הוא דיקטטור!". עזבנו את המלון כדי ליהנות מרגעי השמש האחרונים של היום בפארק העירוני. ילדים דיוושו על אופניים מסביב למזרקות, משפחות צחקו, וחברים פטפטו על הדשא. סנדלר שכבר יצא לפנסיה הצטרף אלינו על הספסל. מתברר שהוא למד צרפתית, וחיפש אורחים כדי להתאמן איתם. נדמה שהאווירה השלווה במפגש הראשוני עם האיראנים שקעה בתוכי. וכבר לא פחדתי.

נשיא איראן רוחאני מדבר עם עיתונאים אחרי השגת ההסכם(צילום: AFP)

תהיתי, איך יכול להיות שאף על פי שבשמונה השנים האחרונות למדתי את איראן, בכל זאת פחדתי כל כך במפגש הראשוני איתה. יותר ויותר מחקרים מצביעים על כך שפחד הוא יותר מאשר חוויה אישית. פחד, יותר מהכול, הוא חוויה חברתית. פחד תלוי בהבנות משותפות בנוגע לדברים שנחשבים ל'מפחידים" בקהילה מסוימת. רמזים להבנות המשותפות הללו ניתן למצוא, בין היתר, בתדמיות ותפישות שחוזרות על עצמן, בין שהן משקפות את המציאות בין שלא (לדוגמה מגפה גדולה, פיצוץ גרעיני, או מתקפת "טרור"). במילים אחרות, הגוף לומד לדעת מהו פחד מהחשיפה שלו לאותן תדמיות ותפיסות חברתיות שיוצקות תוכן ל"דברים", ובמקרה הזה יוצקות תוכן לאיראן.

כאשר אנשי מדיניות, מומחים שונים וגופי תקשורת מציגים ומפיצים באופן חוזר ונשנה תדמיות מעוררות פחד של איראן, ברור שנוצר קושי לתפוס חוויות איראניות עתידיות, כמו חציית הגבול האיראני, באור שונה. גם אם הייתי מאמן את עצמי להיות ביקורתי כלפי התדמיות הללו, הגוף שלי היה מביע התנגדות לכך ומגיב לתמונות ולתדמיות הנפוצות והמקובלות של איראן. קשה לאתגר תחושות משותפות של פחד ולכן הן הופכות למצע לפעולה פוליטית. מצד אחד, תחושות פחד יכולות לסייע לבסס תמיכה פוליטית. עם זאת, מהצד השני, פחד גם יכול לתעל אפשרויות פוליטיות לכיוון אחד: קונפליקט.

איראנים חוגגים עם שר החוץ זריף בשובו לטהרן(צילום: MCT)

בעוד איראנים רבים ממקדים את מרבית האנרגיה שלהם בלחיות חיים מספקים (כמו רבים מהישראלים), הרי שרבים מהם גם משוקעים בפחד. גם בתוך החברה האיראנית, כמו בחברות שגדלתי וחייתי בהן, אין מחסור באלמנטים שתכליתם לשמר פחד. הערוצים השונים שמשמרים פחד באיראן ייראו אולי מוכרים: זיכרונות, תיאוריות אקדמיות לצד תיאוריות קונספירציה מגוונות, והצהרות אנשי מדיניות ומדינאים שונים. לעתים קרובות נעשה שימוש בזיכרונות כדי לחזות עתיד מלא פחד. כך לדוגמה אִזכור מטחי ההפצצות מהפלישה העיראקית לאיראן בשנות ה-80, כך ההפיכה נגד ראש הממשלה מוחמד מוסאדק ב-1953, וכך גם דוגמאות עכשוויות כמו החבלות שבמתקני הגרעין והתנקשויות שכוונו כלפי מדעני גרעין. דוגמאות אלו והשימוש בהן מקשים על הניסיונות לערער תיאוריות שכאלו ומקשים על הניסיון להתנער מהפחד כגורם מעצב התנהגות פוליטית. תיאוריות אקדמיות פופולריות באיראן, כמו הגישה הריאליסטית, דוחפות לכיוונים דומים.

לפי הטענה הריאליסטית, מדינות מתנהלות באי-ודאות קבועה. הן יכולות לסמוך רק על עצמן על מנת להבטיח את ביטחונן והישרדותן אל מול איומים פוטנציאליים. מעל הכול, אנשי ממשל רבים בעולם, ובמיוחד בישראל, הפכו להרגל את האיום על איראן במתקפה צבאית. ההצהרות הללו מבססות את הפחד שמתעורר דרך זיכרונות, תיאוריות קונספירציה או תיאוריות אקדמיות, והופכות אותו לממשי יותר.

החגיגות ברחובות טהרן לקראת הסרת הסנקציות המתקרבת(צילום: EPA)

ככל שקהילות פוחדות זו מזו, כך הן נוטות לתמוך יותר באמצעי ביטחון שתכליתם להגן עליהן. לכן לא מפתיע שבסקר דעת קהל שערך מכון המחקר גאלופ בנובמבר האחרון, 42% מהאיראנים עדיין תמכו בפיתוח נשק גרעיני. מדען המדינה ואלי נאסר טוען ששיעור התמיכה הופך לחשוב יותר בקרב האוכלוסייה האיראנית מאשר בקרב מקבלי ההחלטות האיראניים, שעדיין פוסחים על שני הסעיפים. דו"ח המוסד שהודלף לאחרונה מאשש את המגמה הזו. לפי הדו"ח, מקבלי ההחלטות האיראניים לא החליטו אם לחמש את תוכנית הגרעין או להותירה על הסף.

(צילום: AP)

אם המוסד צודק, הפחדה של איראן ואימוץ מדיניות חוץ ברוח הזו עלולים ליצור בדיוק את מה שאנחנו אמורים לפחד ממנו מלכתחילה: איראן גרעינית. במילים

אחרות, פחד הדדי הוא אולי אינטואיטיבי במקרה הזה, אבל התוצאות שלו אינן יעילות. הסיכון בנבואות שמגשימות את עצמן, המונעות מפחד הדדי, הוא תופעה שכל מקבל החלטות או אזרח אחראים צריך לקחת בחשבון. במקום זאת, פיתוח דו-שיח ישיר ועקיף בין קהילות המפחדות זו מזו ידוע כנתיב שיש בכוחו לשנות את הכיוון ולהפוך אותו.

פיליפ בוליה-ברוסארד הוא חוקר אורח במכון דיוויס ליחסים בינלאומיים, האוניברסיטה העברית. הוא גם עמית פוסט-דוקטורט בבית הספר ליחסים בינלאומיים ומדיניים באוניברסיטת אוטואה.

המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם", שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים.