שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ילדות נשכחת: הילדה היהודייה ששנאה יהודים
    אביבה אגמון לא תשכח לעולם את היום שבו לקחו אותה לראות את חיסול גטו ורשה, והיא מחאה כפיים באושר: "היהודים נשרפים!" בגיל חמש נשלחה למנזר - שם חיה בתנאי קור ורעב, וחונכה לשנאת יהודים. אחרי המלחמה עלתה לישראל, ושכלה את בעלה בפעילות בטחונית. עכשיו היא שוברת שתיקה
    היא נראתה כמו הבת הפולנייה של השכן הקתולי, וזה מה שהציל את חייה – אבל גם סיבך אותם. אביבה בוכמן (לימים אגמון) נולדה בשנת 1936 בלודז', לאם וחוותה ילדות נעימה עד לשנת 1939. עם פלישת הנאצים לפולין, נמלט אביה צפונה – ועקבותיו נעלמו.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

    כך החל הסיוט של האם – רקדנית יפהפייה ומפורסמת – והבת, אז רק בת שלוש. סיוט שהוביל למסירתה של אביבה הקטנה לידיהן של נזירות, ולחיים בתנאי רעב וקור, כשהיא משוכנעת שהיא נוצרייה, לאחר שהנזירות מקפידות לשטוף את ראשי הילדים במנזר בסיפורים על "היהודים שרצחו את ישו".

     

    כל מה שקורה, חדש ומעניין - היכנסו לערוץ היהדות :

     

    השבוע סיפרה אגמון ל-ynet בקול רועד, שלא תשכח לעולם את היום שבו לקחו אותה אמה וסבתא לראות כיצד הנאצים מבעירים את גטו ורשה, ואת אחרוני המורדים שהתבצרו בו, והיא רק מחאה כפיים באושר ואמרה: "היהודים נשרפים!" - "ולא הבנתי למה עיניה של אמא זולגות דמעות".

     

    "שנאתי את החיים במנזר"

    הערב (ד'), יום השואה, תדליק אביבה אגמון (78) משואה בעצרת הזיכרון הממלכתית במכון "משואה", שתעמוד השנה בסימן החיים בשואה תחת זהות שאולה. לצד אגמון יהיו עוד חמישה מדליקי משואה, שכמוה שרדו את מלחמת העולם השנייה בזהות בדויה, כשהם תלויים בחסדי זרים ומנותקים מהחברה שבה גדלו.

     

    "אני זוכרת את עצמי נאלצת לחפור בידיי באדמה הקפואה, כדי להוציא משם תפוחי אדמה". אביבה אגמון, ביום ההטבלה שלה במנזר
    "אני זוכרת את עצמי נאלצת לחפור בידיי באדמה הקפואה, כדי להוציא משם תפוחי אדמה". אביבה אגמון, ביום ההטבלה שלה במנזר

     

    בתחילת המלחמה היו האם והסבתא בטוחות יחסית. תמרה גורלסקה התכבדה בשם פולני שורשי, ובמראה "ארי" - כך שהייתה מוגנת באופן יחסי, עם אמה האלמנה טילה (מטילדה). אלא שהבת הקטנה הייתה בסכנה. רבים מתושבי לודז' הכירו את הרקדנית היפה, והיא חששה שאם תוסגר לגרמנים - גם בתה תיתפס.

     

    הפתרון שנמצא לבסוף היה פנייה למנזר קטן בעיירה מילנובק, 35 ק"מ מוורשה, שהיה שייך למסדר הנזירות אורסולין. תמורת כסף הסכימו הנזירות לגדל את הילדה שהייתה כבר בת חמש, והאם עברה עם אמה-שלה לוורשה, שם התפרנסו השתיים בדוחק רב ממכירת תכשיטים.

     

    "שנאתי את החיים במנזר, בגלל הרעב התמידי והקור", מספרת אגמון. "אני זוכרת את עצמי נאלצת לחפור בידיי באדמה הקפואה, כדי להוציא משם תפוחי אדמה".

     

    למרות שהזיכרונות הללו מדויקים להפליא, אגמון מודה בכנות שהסבל הרב גורם לזיכרון האנושי להדחיק חלק מהמידע. לפני כשמונה שנים היא נסעה לבקר במנזר שבו גדלה. "לא האמנתי, אבל זה היה מקום יפה", היא אומרת. "אני גם לא זוכרת שאי-פעם למדתי לקרוא ולכתוב פולנית, אבל הנזירות כנראה למדו אותי, והעובדה היא שכתבתי מכתבים בפולנית נטולת שגיאות".

     

    באותה נשימה, מבקשת אגמון להבהיר שדווקא הזיכרון של הנזירות היה זה שלא תאם את המציאות. לדבריה: "כשהגעתי למנזר, שאלתי האם עדיין יש להם רפת. הנזירות טענו שמעולם לא הייתה להן רפת, ואני התעקשתי שהייתה לפחות פרה אחת, שאת החלב שלה שתו הנזירות מבלי לחלוק עם הילדים הרעבים. בשלב מסוים הצעתי לנזירות שנשאל אישה מבוגרת שגרה ליד המנזר, והיא אישרה שבמנזר היתה רפת - ואפילו סוס שאיתו חרשו את השדה בו נזרעו תפוחי אדמה".

     

    הנזירה אמרה: "מסריח פה מיהודים"

    אגמון מספרת שלכל אורך שנות המלחמה, היא הייתה משוכנעת שהיא נוצרייה. "אם תשאל בארץ ילד קטן מאוד ממשפחה חילונית, האם הוא יהודי או נוצרי – לרוב הוא לא ידע לעמוד על ההבדל. המשפחה שלי הייתה כל כך חילוני, עד שאמי אפילו לא ידעה יידיש. ובמנזר כמובן לימדו אותנו את כל התפילות, הטקסים והמנהגים הנוצריים".

     

    "אמא אמרה שאלה לא גרמנים, אלא יהודים שמשוחחים ביידיש. ואני רק שאלתי: 'יש כאלה יהודים יפים?'" אגמון בצעירותה
    "אמא אמרה שאלה לא גרמנים, אלא יהודים שמשוחחים ביידיש. ואני רק שאלתי: 'יש כאלה יהודים יפים?'" אגמון בצעירותה

     

    היא מוסיפה בצחוק מתגלגל שפעם אחת חששה אמה שהסוד הגדול יתגלה. הדבר היה כאשר היא הגיעה לביקור במנזר, ורצתה לפנק את בתה במאכל הפופולרי של לחם המרוח בבצל ובשמאלץ (שומן עוף). "אחת הנזירות שהריחה את המעדן, אמרה: 'אוי, מסריח פה מיהודים'", נזכרת אגמון. "אמא שלי לא ידעה איפה לשים את עצמה, אבל לא צייצה, ואני רק זוכרת כמה זה היה טעים".

     

    אחרי שריפת גטו ורשה, חששו אמה וסבתה של אגמון להמשיך ולחיות בבירה הפולנית. מדי פעם גם זיהו פולנים את הרקדנית, ולכן לאורך המלחמה עברו האם והסבתא שוב ושוב דירה. התחנה הבאה היתה השכרה של חדר בעיירה מילנובק, לא רחוק מהמנזר שבו חיה הבת הקטנה. לפרנסתן מכרו את העוגות שבעלת הדירה אפתה. "את הפירורים שנותרו על השולחן במהלך חיתוך העוגות, לפני המכירה שלהן, הייתה אמא אוספת בשקית, ומביאה לי. את הטעם אני זוכרת עד עצם היום הזה".

     

    השיבה ליהדות

    עם סיום המלחמה הוצאה אגמון מהמנזר, ועברה עם אמה וסבתה ללודז'. כשהן הלכו ברחוב, נחרדה הילדה

    הקטנה לראות מולה שני גברים גבוהים, נאים, לבושים בחליפות מהודרות, ומשוחחים בגרמנית. "שאלתי את אמא, איך יכול להיות שהמלחמה נגרמה ויש פה עדיין גרמנים. ואמא השיבה שאלה לא גרמנים, אלא יהודים שמשוחחים ביידיש. ואני רק שאלתי: 'יש כאלה יהודים יפים?'

     

    "אמא הסבירה שגם אנחנו יהודים, ומבחינתי עברתי הלאה. שמחתי להיות עם אמא ועם סבתא שפתחה חנות מכולת, והשמחה אף גדלה לאחר שנודע דרך 'הצלב האדום' שאבא חי. מתברר שהוא ברח צפונה, לווילנה, משם למוסקבה, אחר כך לאיסטנבול ובתום שתי שנות נדודים הגיע לפלשתינה".

     

    המשפחה החליטה להתאחד מחדש בפריז, ושם נולד לזוג ילד בשם לואי, הצעיר ב-12 שנים מאחותו הגדולה. החיים בצרפת היו נוחים ומאושרים. לאחר לימודיה התאהבה אביבה בסטודנט למדעי המדינה בשם ישראל בן-חשל.

     

    "כשהוא סיים את לימודיו, הוא אמר: אני חוזר לישראל. אם את רוצה להתחתן, תבואי איתי. אז באתי", היא מספרת. ההורים והאח הקטן שחיו חיי רווחה, בחרו להישאר בביתם שבעיר האורות, כאשר האב עובד לאורך השנים במוסדות ישראליים.

     

    ואז הגיע השכול

    מהר מאוד גילתה אביבה שבעלה איננו רק סטודנט, אלא גם סוכן של המוסד. אם לא די בכך, המעבר

    לישראל הצעירה של 1956, היה חד מאוד עבור בני הזוג: "במקום דירה מרווחת ברובע ה-16 של פריז, עברנו לגור בקריית שלום, על גבול שכונת שפירא. זו הייתה נפילה", היא צוחקת.

     

    "בשנות ה-60' החלו מדינות אפריקה לקבל עצמאות, ושמעון פרס קרא לבעלי לעבוד במחיצתו. ישראל עבד במשרד הביטחון כמנהל מחלקה לתפקידים מיוחדים. פיתוח קשרים עם עמי אפריקה דוברי צרפתית, היה הבייבי של שמעון פרס, כי היינו צריכים כל קול באו"ם – וישראל הפך לממונה על ארצות דוברות צרפתית".

     

    אלא שב-1964 התנפץ החלום. במהלך פעילותו בחוף השנהב, חיבל ארגון ביון זר במכוניתו של בן-חשל - והוא מצא את מותו. "הייתי בפריז, בדרך לחוף השנהב, כשאלוף מרדכי-מוקה לימון עדכן אותי. המשפחה שלי הייתה בצרפת, בארץ לא היה אף אחד - חוץ מאביר נעוריי שנהרג, ואחיה של אמי, יצחק גוראל".

     

    חיה בכלא של הדחקה

    אגמון, אם לגור הקטן, רק בן שנה וחצי – החליטה לעלות לישראל בפעם השנייה. בחיפושיה אחר פרנסה, קראה אגמון בעיתון צרפתי על עסק שמעניק שירות של קבלת ומסירת הודעות טלפוניות, והחליטה להקים שירות דומה בארץ, נוכח מצוקת הטלפונים הגדולה של אותה תקופה.

     

    "יום אחד פנה אלי מישהו בשאלה האם אני יכולה לפרסם בעיתון מודעה. אמרתי שכן, למרות שלא ידעתי כיצד זה מתבצע", אומרת אביבה ופורצת בצחוק. "פתחתי חשבון ב'ידיעות אחרונות', 'מעריב', 'הארץ' וב'לעצטע נייעס', ונעשיתי פרסומאית".

     

    אביבה אגמון למדה את רזי המקצוע מיוסף טומי לפיד, אחד העיתונאים המפורסמים באותה תקופה, ואצל חיים פלד -
    מחלוצי ענף הפרסום. כשנתיים לאחר שהתאלמנה, והיא כבר בעלת עסק מצליח, פגשה את יצחק אגמון, עובד במשרד התקשורת. השניים נשאו וזכו לשלוש בנות, אך גם האהבה הזו היתה קצרת מועד והסתיימה בטרגדיה, עם פטירתו בגיל צעיר של אגמון.

     

    באותן שנים ארוכות וקשות, היא מספרת, הייתה עסוקה בעיקר בהישרדות – וסירבה לדבר על ימיה כילדה בשואה. היא מודה בכנות שרק לפני מספר שנים החלו הזכרונות להשתחרר מכלא ההדחקה, לאחר שבנה, גור, שחי בחו"ל, בחר לפתוח את הנושא.

     

    בניסיון להנחיל את זיכרון השואה בקרב הדור הצעיר, אגמון מודה שהיא תומכת בנחרצות בקיום המסעות של בני נוער לחו"ל. את הטענה שהם מעשירים את צאצאי הפולנים, היא דוחה בבוז: "מזה הם לא יתעשרו, זה בטוח, וזה גם לא נימוק. אני זוכרת שבתי הקטנה יצאה למסע בפולין, וזה השאיר עליה חותם משמעותי. אני בהחלט תומכת במסעות לפולין, כי צריך לדבר, צריך לראות, וצריך לזכור".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ילדות נשכחת: הילדה היהודייה ששנאה יהודים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים