"כשגדלים בשכונת פשע, קשה לראות עתיד"

עליתי כילד עם הוריי מברית המועצות בעליה הגדולה של 1991. עברנו לנתניה, לשכונה קשה עם הרבה פשע, עבריינות ואלימות. הייתי נער ביישן ומופנם, אך אט-אט התחלתי להכיר ילדים כמוני, עולים חדשים שמנסים להסתגל לארץ ולתרבות השונה. יצרנו בדלנות משאר הכיתה, והיינו יושבים באופן קבוע בספסל נפרד שזכה לכינוי "ספסל הרוסים".

כשאתה גדל בשכונת פשע בנתניה ונתקל בבריונות בגלל מוצאך, קשה לראות עתיד ורוד. בגלל בעיות חברתיות וחוסר ביטחון עצמי, לא אהבתי לבלות עם החברים מעבר לשעות הלימודים, אבל תחושת הבדידות שהרגשתי, בנוסף להבנה שחברים אמיתיים הם אלו שירימו אותי ולדרבון של אמי שהייתה מאיצה בי לצאת, הלכתי לחפש חברים.

החיפוש החל מחברי הספסל. היינו יושבים בים וברחוב, שותים וודקה, מעשנים נרגילה. חיפשנו מקומות שקטים בלי מבוגרים שיסתכלו וישפטו אותנו. לפעמים היינו גונבים פירות או ממתקים, ותפקידי היה לתצפת ולוודא שאיש לא בא, כי אני הייתי שמנמן ומגושם מכל חבריי המהירים.

"התחלתי להרגיש שייכות"

באחד הערבים הציעה לי ידידה לבוא איתה לשבת לשעה קלה ולדבר במרכז לנוער אליו היא הולכת. על מה לדבר? שאלתי, וחשבתי לעצמי שאני במילא מופנם ושקט, שאין לי מה לחפש בשיחה. היא הסבירה לי שהיא משתתפת בקבוצה שמדברת על בעיות של עולים. התנגדתי מיד. אין לי שום בעיות ואני לא צריך קבוצת תמיכה. היא שכנעה אותי לאט ואמרה שיהיו שם חברים, יהיה שם תה ועוגיות ואולי אפילו, מי יודע, אכיר שם בנות. כל מה שצריך נער בן 17- חברים, אוכל חינם ובנות.

"לפעמים היינו גונבים פירות או ממתקים, ותפקידי היה לתצפת ולוודא שאיש לא בא"

כשהגעתי למרכז "הפוך על הפוך" של עלם, פגשתי את ריטה. אישה עם חיוך גדול, דוברת רוסית, שריכזה את תחום העולים. ראיתי שכולם משתפים פעולה ומספרים דברים אישיים וכולם הקשיבו, גם אם לא הסכימו. זה מצא חן בעיני והמשכתי להגיע. התחלתי להרגיש שייכות, שאני מגיע למקום עם אוזן קשבת, שמצאתי חברים. עם הזמן, רכשנו מיומנויות תקשורת שונות והחשיבה שלנו אותגרה בפעילויות ובשיחות בהן השתתפנו.

בגיל 18 הפסקתי להגיע למרכז של עלם כחניך. התחלתי ללמוד לבגרויות ומכינה לתואר. אחת הסטודנטיות שלמדו איתי סיפרה לי שהיא שמעה שמחפשים למרכז רכזים לעולי חבר העמים. כמובן שמיד ביקשתי להשתלב, תחילה כמתנדב והיום עובד כרכז רב תרבותי, רכז הנוער המתנדב והמחויבות האישית.

בשיחות שלי עם צעירים שמגיעים למרכז 'הפוך על הפוך' של עמותת עלם בו אני עובד, אנחנו מתמודדים יחד עם הבעיות היומיומיות. פותחים נושאים כואבים ומסתוריים, מאקטואליה ועד אלוהים, סקס סמים, אלכוהול ואהבה. אבל האמת היא, שאני רואה בנוער הזה הרבה מעבר לשיחה חמה. אני רואה בהם אותי כנער צעיר שקשה לו, ומנסה לעשות הכל כדי שאיתם זה יהיה שונה.

אחד הסיפורים שנגעו לליבי במיוחד, הוא סיפורה של ילדה בת 15 שמגיעה אלינו מדי שבוע. יש לה ציונים טובים, היא עצמאית,

בעלת חוש הומור וחיוך מדבק, וכשהייתה מגיעה אלינו היא הייתה מעשנת, שותה קפה, מספרת על מסיבות ומתייעצת בנושאי אהבה ובנים. ניראה היה כי במשפחה לא חסר כסף, אבל עם הזמן התגלה שהיא המבוגר האחראי בבית, הוריה בתהליכי גירושין, אביה ניסה להתאבד והיא זאת שהוציאה את ראשו של אביה מחבל התליה והצילה את חייו.

הסיפור הזה, כמו שאר הסיפורים שאני נתקל בהם, מלמדים אותי פעם אחר פעם שכשאתה נותן תחושת שייכות לאחר, משמעות וחברה טובה, יש בכוחך לשנות עולמות עבור האחר.

• כותב המאמר הוא מיכאל סרגייב בן 26 סטודנט לעבודה סוציאלית ועובד בעלם.
• בימים אלו מתקיים מבצע ההתרמה השנתי של עלם, במטרה לעורר הזדהות עם בני נוער וצעירים החיים במצבי סיכון ומצוקה. לתרומות: חייגו 2886* או היכנסו לאתר עלם .