"תחושה מייאשת שהמערכת וויתרה עליך"

לפני מספר שבועות קיבלתי שיחת טלפון ובה הציע לי יואל בן שמחון מבית הספר למוסיקה הקריה האקדמית אונו, להעביר סדנת כתיבת שירים לנערים הכלואים בבית הסוהר "אופק".

בשנים האחרונות אני מרצה בבית הספר בקורסים העוסקים בכתיבה והלחנת שירים ובהפקה מוסיקלית. אבל הרצאת קורס בכיתה מול סטודנטים למוסיקה לא ממש דומה להעברת סדנה לנערים בבית סוהר. קיבלתי על עצמי את המשימה - לא בלי חשש...

בית סוהר אופק הוא בית הכלא היחיד בארץ לקטינים הפועל במסגרת שירות בתי הסוהר. המוסד פועל במסגרת ביטחונית אבל כולל גם צד חינוכי טיפולי. הנערים קמים כל בוקר ללימודי ליבה ובצוות ביה"ס יש סוהרים בעלי אוריינטציה לנוער, עובדים סוציאליים, פסיכולוגית, קציני חינוך ועוד.

עברות שחלקן חמורות מאד, אפילו רצח

בבוקר יום ראשון אחד, הגענו שלושתנו: אנוכי, יואל ויהודה כהן מנהל ביה"ס למוסיקה, לכלא "אופק", לפגישה עם הצוות ועם הנערים. לאחר שנפתחו ונסגרו הרבה דלתות כבדות בקול רועם, הגענו לחדר של קצינות החינוך. הבנו מהצוות שהנערים מרצים תקופת מאסר על עברות שחלקן חמורות מאד, אפילו רצח, וחלקם עצורים ומחכים למשפט.

פגשנו קבוצה של נערים בגילאי 16-18, מקבוצות שונות באוכלוסייה. לאחר שהצגנו בפני הנערים את הפרוייקט, יהודה ערך אודישנים מוסיקליים.

"היה לי חשוב לנסות לחבר אותם לשלב היותר נורמטיבי של חייהם"

כשיצאנו מביה"ס ודיברנו בינינו היה די ברור שזו לא הולכת להיות סדנת כתיבת שירים "רגילה" ובוודאי שלא דומה כמעט בכלום לקורס כתיבת שירים בבי"ס מקצועי למוסיקה.

בהתחלה ניסיתי בפגישות עם הקבוצה להגיע לשיח שיאפשר לי לשמוע מהם על עולמם וחייהם. אבל היה מאד קשה להגיע לזה. היה לנערים מאד קשה להקשיב ולהתרכז כשהם בחדר אחד עם חבריהם.

הצלחתי לתת לו מתנה קטנה

אתי איכילוב, קצינת החינוך, מלווה אותי בפגישות ומאד ניכרות המסירות הגדולה שלה לנערים והאהדה שהם רוחשים לה. עברתי לסבב פגישות אישיות בהן נתתי לנערים משימות כתיבה שהתבססו על חוויות מילדותם ומחייהם מחוץ לכלא. היה לי חשוב לנסות לחבר אותם לשלב היותר נורמטיבי של חייהם (לפחות יחסית) - זה שלפני האירוע הכה משמעותי של מעצר על ידי רשויות החוק.

כמו כן קיוויתי לאפשר להם פגישה, בעזרת הזכרונות, עם אנשים ומקומות שהיו משמעותיים עבורם ועל ידי כך לחזק אותם במשהו. היה רגע מרגש שבו אחד הנערים סיפר על ילדותו ואמר: "בעצם כשאני חושב על זה היתה לי ילדות סבבה". באותו יום הבנתי מה אני עושה - גם אם הילדות הזו לא היתה ממש סבבה, לפחות באותם רגעים הוא הרגיש שכן. הצלחתי לתת לו מתנה קטנה.

נערים סיפרו על הצתה, על אבא שיושב בסלון ועושה באנגים, על נערים בשכונה שגונבים מחנויות בשביל הספורט. ובין השורות סיפרו גם על הרבה כאב ובלבול סביב חוסר תפקוד של הוריהם, או חוסר יכולת שלהם עצמם להשתלב במערכת החינוך. ברוב הסיפורים חזרה התחושה המייאשת שהמערכת בשלב כזה או אחר וויתרה עליך ונתנה לך תחושה שלא מצפה לך עתיד רגיל וחיובי.

על כתיבת שירים אפשר להסתכל מהכיוון האמנותי – הנסיון ליצור יצירה שיש בה אסתטיקה, רגש ומקוריות. אבל אפשר גם להסתכל על תהליך הכתיבה ועל האפשרות למצוא בעזרת מיקוד את הדברים החשובים לך. אלה המעצבים את עולמך הרגשי ואת מחשבותיך.

כרגע אני באמצע התהליך של הסדנה. הם מספרים, אני כותב. אבל אני כבר יודע שהדרך הקצרה שאנחנו עוברים יחד מעניקה להם עוד הזדמנות להיפגש עם עצמם וזה לא מעט בכלל.

על הספסל בשכונה אני יושב

על הספסל בשכונה אני יושב

עם החבר הכי טוב שלי

הוא שותה קרלסברג

אני מעשן אל אם בלו

על הספסל בשכונה מדבר

עם החבר הכי טוב שלי

אומר לו שאין לי חלומות יותר

הוא עונה: לי אף פעם לא היו

הוא חושב שאני חכם

אני יודע שאפול ואקום כמו שעושים כולם

על ספסל אחר בפארק של השכונה

החברה שלי יושבת לצידי

היא גדולה ממני בשנה

והיא אוהבת, אוהבת אותי

מחר אולי כבר לא אהיה פה

אבל עכשיו אני איתה

מחייכת אלי

והיד שלה רכה

אומר לו שאין לי חלומות יותר

הוא עונה : לי אף פעם לא היו

הוא חושב שאני חכם

אני יודע שאפול ואקום - כמו שעושים כולם

• עודד גדיר הוא זמר, יוצר, מפיק ומרצה בבית הספר למוסיקה הקריה האקדמית אונו מיסודה של "הד".