אני ה"רווקה הזקנה" שאתם לועגים לה
גיליתי שאני כזאת אחרי שאביו של החבר האחרון שלי אמר לו עליי: "היא שמנה מדי וזקנה מדי". אבל מה שהיה מדהים באמת הוא שאותו בן זוג דאז, קרי בנו של אותו אדם גס רוח, היה בן גילי, מקריח, עם כרס ופזילה חיננית, ואביו לא ראה בכך שום בעיה. רק בי, משום מה, בחר להטיל דופי
לטוריה הקודמים של דפנה:
ואז שכבנו. הוא לא אהב אותי וידעתי את זה
אם היית יורדת 20 קילו הייתי מתחתן איתך
בגילי המופלג כבר ניתן להכריז שהחלום של ילדות רבות בעולם לנוע בערב חגיגי עטויה בשמלה המעוצבת כקציפה לבנה, בעל לעתיד החנוט בעניבה ומיוזע, שולחנות עגולים עמוסים באורחים לעייפה ומנת בורקס פטריות - לא הולך לקרות לי. אני, אגב, לגמרי השלמתי עם זה, ועל כן תמוה בעיני מדוע דווקא בזמן האחרון מציקים לי בעניין קצת יותר מידי. זה מגיע מחבריי, מהסובבים אותי ואפילו מאנשים שהכרתי זה עתה.
למען הגילוי הנאות, אספר שאני מה שמכנים מאחורי הגב "רווקה זקנה". בת 40 וחצי. גיליתי שאני כזאת אחרי שאביו של החבר האחרון שלי אמר לו עליי כבר במפגש הראשון: "היא שמנה מדי וזקנה מידי". כנראה שאותו "יפה נפש" חשב על שתי התכונות החשובות – להן שמנה - קרי, לא בהכרח בריאה, וזקנה – כלומר, בוודאי כבר לא מבייצת. אבל מה שהיה מדהים באמת הוא שאותו בן זוג דאז - קרי בנו של אותו אדם גס רוח, היה בן גילי, מקריח עם כרס ופזילה חיננית, ואביו לא ראה בכך שום בעיה, ורק בי, משום מה, בחר להטיל דופי.
"למניאקים אין לוח שנה"
אנחנו סוג של חברה כזאת, שממאנת להביט בחטוטרת של עצמה. תראו איך אנחנו מתנהגים לאתיופים ומיעוטים אחרים. לא ניתן להאשים אותנו בסלחנות יתר. וקצת נמאס לי להגיד את זה, אבל אני נהנית מתחושת הלבד שלי. יש בה המון יתרונות, וחוץ מזה, בגיל מסוים כבר לא פשוט להכניס אדם חדש לחיים. אני רגילה לנהל את חיי בעצמי, ללא צורך בהתערבות כירורגית של גבר שמחפש להעביר את הזמן, למרות שאלו עדיין מנסים אותי.
כך קרה בערב ל"ג בעומר, כשהגיע פתאום טלפון מהמאהב האחרון שלי שהכריז שהוא ''בוער מגעגוע", בעוד אני איחלתי לו "שיישרף". זה באמת נחמד מאוד כשהמאהב שלי שבחר להיעלם בשלב מסוים, מוצא לנכון להבליח אל חיי לאחר שנה ולברר האם זה עדיין אקטואלי להגיע לערב אהבים במעמד צד אחד. היטיבה פעם לתאר זאת עירית לינור באומרה: "למניאקים אין לוח שנה". אני נאלצת להסכים. תמיד יש להם נטייה לחזור לחייך בדיוק ברגע שהפסקת כבר להרהר בהם.
ויש עוד עניין: תמיד רוצים להדביק לך הריון. "מה עם ילד?", הם חוזרים ושואלים. ובכן, אני מקווה שהילד בסדר. כי בוא לא נתבלבל: אם הייתי רוצה לעשות ילד - כבר הייתי עושה כזה. מטעמי נוחות, חוסר נראות של אב שפוי באופק, חוסר אמון בבנק הזרע ושיטותיו וחוסר רצון לחשוב רק על עצמי - אני לא מקדמת את עניין הרבייה, וזה לגמרי חוקי. אז מספיק עם הרעפת המבטים העצובים האלה, ואל תספרו לי שיש לכם חברה שילדה בגיל 42. יופי לה. אפשר כבר לאכול?
ולסיום, בקשה מאוד פשוטה: אנא, השתדלו לא לתחוב את האף שלכם לכל מקום. יש אנשים שמסיבותיהם לא נישאו וגם לא יינשאו. יש נשים שלא מביאות ילדים - כי הן פשוט עקרות, ויש הרבה אחרים שבכלל מעדיפים את בני מינם ולא מתאים להם לספר לכם על כך. לא תמיד אני רוצה שתיכנסו לי אל האברים הפנימיים. לפעמים אני רק רוצה שתהיו שם בשבילי, חברים וחברות טובים. ומספיק עם תיבת נוח. ממש נוח לי בתיבה שלי. כשארצה להכניס חיה חדשה אודיע מיד. די כבר.
לפנייה לכתב/ת 
