"שוכר דירה ועדיין נלחץ לפני מפגש משפחתי"
הם כבר מזמן עזבו את הבית. יש להם חיים נפרדים והם אוהבים מאד את בני המשפחה שלהם, אך עדיין מתקשים להתמודד עם המפגשים המשפחתיים הגדולים. מניין מגיעה תחושת המועקה ואיך ניתן לשפר את המצב?
עוד בנושא:
למחוק שנים של זוגיות בגלל ריב עם משפחתו?
הקמת משפחה אינה תכלית הקיום שלי
ניסיתי לחשוב ולבחון את הסיפורים השונים, ושמתי לב לשתי נקודות חשובות: ראשית, התחושה הזאת משותפת להרבה מאוד אנשים, ושנית, זה קורה רק בתמונה המשפחתית הגדולה, בניגוד למצבים של אחד על אחד. כששאלתי את עצמי למה זה קורה להם, הבנתי שאמנם מדובר במועדים לשמחה, אך אלו גם מועדים לנפילה. בכל ימות השנה אנחנו יוצרים מן שגרה כזאת שמאפשרת לנו לברוח מאירועים וחוויות שהדחקנו. המפגשים המשפחתיים הם מעין נקודות עצירה שנכפות עלינו. לפתע אנו מחויבים לחשוב על מה היה פעם ומה יש היום, מה יש לנו ומה אנחנו רוצים שיהיה.
אנשים רבים הדחיקו לא מעט קונפליקטים וקשיים מול בני המשפחה ברגע שהם יצאו למעשה לחופשי, לדירה משלהם ואולי לתא עצמאי נפרד מהם. הכוונה היא שהמרחק הפיסי מאפשר להם להחליט מתי להתראות עם בני המשפחה ומה אופי הקשר שיהיה להם עם כל אחד ואחת מהם, אך עם בוא החגים, החתונות וארוחות שישי, "אנשי המועקה" מוצאים את עצמם בחוסר שליטה על המצב.
"אין לנו כוח לבלגן של שישי משפחתי, אבל כשצריך להפיק ארוחת שישי עם חברים, אנחנו נרתמים לכך וגם נשארים כמה שעות טובות", הם יגידו. תשאלו אותם מה ההבדל בעצם? והם יגידו לכם: "כי החברים שלי לא יזכירו לי איך כילד לא הצליחו להכיל אותי"; "אני לא אזכור את הכעס שהיה לי כשהרגשתי לא אהוב מספיק"; "אני לא אזכור את הביקורתיות של אחד מההורים שגרמה לי להרגיש לא שווה"; "אני לא אזכור את תחושת הנחיתות לעומת אחי המוצלח"; "וכשאחד מבן המשפחה לא נמצא, אני לא רוצה לזכור כמה כואב לי שהוא לא פה איתי".
הבחירה לצאת מהבית ולגור בנפרד מאפשרת לנו להימנע מהתמודדות עם הקונפליקטים המשפחתיים הללו, והמפגש המשפחתי מעורר מחדש את הקונפליקטים הללו ומביא לתחושות של כעס, תסכול וחשש. לעיתים ישנה תקווה סמויה שהקונפליקטים המשפחתיים שחווינו בילדות נפתרו מעצמם, וזה מאכזב כל פעם מחדש לגלות שאין זה כך.
הזמן עושה את שלו. או שלא
לכל אחד בבית יש תפקיד. את התפקיד שיש לנו, יכול להיות שלקחנו ויכול להיות שנתנו לנו אותו בעל כורחנו, אך לרוב זה שניהם יחד. יש את זה שאחראי "להחזיק" את הבית, אם זה על ידי משימות שצריך לעשות במשק הבית עצמו, או לדאוג שכולם יהיו שמחים ומאושרים. יש את "הסוער", התפקיד שלו הוא לכעוס, להיות אמוציונאלי. אולי פעם בכמה זמן לפוצץ איזה ארוחה בריב סוער.
יש את "הקורבן" - זה שמחזיק בתחושת הנחיתות ושהוא לא שווה לכולם. יש את "החלש", זה ששומרים אותו מסכן שצריך לדאוג לו שלא יכול לדאוג לעצמו. ויש עוד כל מיני תפקידים, ולכל תפקיד חיסרון ויתרון. המצוקה מתחילה כשיצאנו מהבית ובאתה ההזדמנות יצאנו גם מהתפקיד, אך כשאנחנו חוזרים לארוחה משפחתית הוא נדבק אלינו וכולא אותנו מחדש בתוך גבולותיו החונקים. הבעיה היא שגם אם ננסה להפוך את התפקיד שדבק בנו ונמרוד בו, זה לא יתקבל טוב. כלומר: אם האחראי לאווירה יהיה במצב רוח ירוד אז בני המשפחה יהיו מדוכדכים והוא ירגיש רע עם עצמו. כשהחלש רוצה להעיז אז כולם יכנסו לחרדה שאולי הוא לא מסוגל ושיוותר. תפקידים במשפחה מאוד קשה לשנות. גם אם אנחנו הפסקנו להרוויח מהם, המשפחה מוסיפה לשמר את הדינמיקה הזו וחוסר האונים הזה יכול להביא לתסכול.
איפה הייתי ואיפה אני היום?
המפגשים מעוררים גם קשיים פרטיים שלא קשורים ליתר המשפחה, במיוחד מול המשפחה המורחבת ומשפחות שמתראות בהפרשי זמן גדולים. אנחנו נשאלים "מה חדש?" ומצפים מאיתנו לבוא עם בשורות, והאמת היא, שגם אנחנו רוצים להגיע עם בשורות.
זה מזכיר לנו איפה היינו בארוחת חג הקודמת, בבר מצווה לפני שנה או בחתונה של הבת דודה (היום כבר מחכה לתינוק), וזה מדגיש לנו איפה אנחנו היום והעובדה שלא הרבה השתנה עלולה להבהיל ולהלחיץ אותנו מאד. כן, אני עדיין רווקה, אני עדיין לא בהריון, אני עדיין עובד בעבודות זמניות, עוד לא קנינו בית. מה מבטיח לנו שבמפגש הבא משהו ישתנה?
אז מה עושים? האחד, נושמים עמוק והרבה. שתיים, מקשיבים לפעימות הלב: אם הן מהירות מדי, נסו להאט את הקצב. אם הן איטיות מדי, נסו לחשוב על דבר מעורר כמו שיר שאתם אוהבים. חשוב לשתף אדם קרוב - כשאתם לא משתפים זה כמו אוגר על גלגל שרץ לכם בראש במודע או לא.
דברו את אשר על לבכם. אולי אפילו תכעסו או תתעצבו כשתשוחחו על כך, אך זו הדרך לפרוק את התחושה כדי שהיא לא תמשיך אתכם. חשוב מאוד, באופן יזום, להודות על מה שיש. קודם כל תודו על מי שאתם ואולי גם על הבית שאתם באים ממנו. זה אולי לא מושלם, זה לא בדיוק-בדיוק מה שרציתם, אולי אפילו מצ'וקמק אבל זה שלכם.
עינת ברש היא מטפלת ומאמנת רגשית
לפנייה לכתב/ת 
