הסרט על איימי וויינהאוס: מרגש אך מייגע
אמיר בוגן צפה בפרמיירה של הסרט החדש, "איימי", על חייה של הזמרת המנוחה איימי וויינהאוס וחזר עם אזהרה ברורה: אם אינכם מעריצים שלה, ספק אם הסרט הזה יעורר בכם משהו. פלא שההורים שלה זועמים?
"זו לא היתה הכוונה שלנו להכעיס מישהו, אלא רק להראות מה קרה בחייה של איימי ווינהאוס" – כך הגיב הבמאי הבריטי, אסיף קפדיה, להאשמות של הורי הזמרת המנוחה על כך שסיפור עלייתה ונפילתה - כפי שהובא בסרטו הדוקומנטרי "איימי" - עוות. הזעם של מיטשל וג'ניס ווינהאוס נובע בעיקר בגלל הרושם המתקבל מהסרט על כך שהם לא גוננו עליה מספיק מפני בן זוגה, מפני הסמים ומפני האלכוהול. מי חשב שזה יכול לקרות במשפחות היהודיות הכי טובות?
הסרט "איימי", שנחשף בבכורה אמש (מוצ"ש) בהקרנת חצות מיוחדת בפסטיבל קאן הוא תצריף ארוך וגם די מייגע יש לומר, של פיסות חיים מצולמות של ווינהאוס – מתחילת דרכה כמוזיקאית צעירה ומבטיחה שעומדת לכבוש את העולם (ומספרת בגילוי לב תמים כי היא לא בטוחה שתצליח להתמודד עם התהילה), ועד למותה הטרגי בגיל 27, ביולי 2011, מהרעלת אלכוהול.
בדרך לסוף הבלתי נמנע – בין אם אתם מכירים את סיפורה אם לחילופין את הסיפור השגרתי של עלייתו ונפילתו של כוכב רוק - משובצים קטעים מהטלוויזיה, מווידאו ביתי או מצילומים שנקלטו באמצעות טלפונים ניידים, בהם מתועדים רגעי השיא של הקריירה של ווינהאוס – כמו הזכיה בגראמי ב-2008 או הדואט עם טוני בנט (מושא הערצתה) ב-2011 שהיה בדיעבד השיר האחרון שהקליטה.
כמובן שגם רגעי השפל מופיעים, בדרך כלל בחברת אהוב לבה המפוקפק, בלייק פילדר-סיביל, וכמובן גם ההופעה המפורסמת בבלגרד במהלכה התמוטטה על הבמה. רגעי השפל הללו הם מה שהופכים את ווינהאוס לסיפור שראוי לספר גם בקולנוע, כך יוצרים מיתולוגיה סביב פרסונה תרבותית. עדיף שתהיה מיוסרת, טרגית עם סוף רע. כי ביננו, כמה זמן אפשר לשמוע את "Rehab" ו"Back to Black" בריפיט ולשמר את זכרה במדיה מוזיקלית?
אלו שעדיין ממשיכים לשמוע ולהשמיע את וויינהאוס, מעריציה השומרים לה אמונים גם עכשיו, הם הקהל הטבעי של הסרט הזה, ולמזלם של קפדיה והמפיקים של "איימי" – כאלו יש רבים ברחבי העולם. ספק אם מישהו שלא מרגיש מחובר אישית לזמרת ולמוזיקה שלה יתרגש מסיפורה. כאמור, זהו סיפור שסופר פעמים רבות בעבר – וכמו תמיד גם משתלבים בו באופן אינהרנטי תהילה, סמים, אלכוהול ואנשים מניפולטיבים.
במהלך הבכורה הלילית בקאן היו בין הנוכחים בעולם לא מעט מעריצים, וגם כאלו שהיו שם לצדה גם בחייה – בראשם יאסין ביי, המוכר כראפר מוס דף, שהגיע לאולם לומייר כשהוא מלווה בפמליה של לובשי גלביות וכיפות טאקיה (ממש ממש לא על פי קוד הלבוש המעונב המקובל בפרמיירות שכאלה). ביי שלקח את ווינהאוס תחת חסותו בזירה האמריקנית סיים את ההקרנה כשהוא דומע ונרגש. הוא היה שם, חווה את זה קורה. גם ההורים ובעיקר אבא מיטשל היו שם - על המרקע, לא בהקרנה. הם כאמור כועסים.
סביר להניח שאת מירב הטינה שומרת משפחת ווינהאוס לבמאי קפדיה, אולם השאלה הקולנועית האמיתית שעולה מצפייה ב"איימי" היא עד כמה מדובר בעבודת בימוי דוקומנטרי אמיתית. אין בסרט זה ולו שוט אחד שצולם במצלמה של צוות ההפקה. למעשה אין בו צלם בכלל. כל הקטעים בסרט לוקטו, כאמור, מחומרים אישיים ופומביים, ונערכו יחדיו באופן כרונולוגי פשוט יחסית לכדי פורטרט קולנועי מגובש, מפורט וחושפני. אבל גילויים חדשים, זוויות חדשות, אפילו עדויות קוליות חדשות אין כאן.
קפדיה יצר לפני חמש שנים את הביוגרפיה הדוקומנטרית על נהג המירוצים הברזילאי איירטון סנה שגם הוא נהרג בנסיבות טרגיות על המסלול. אז, כמו עכשיו, הוא זוכה לשבחים הרגשניים של מבקרי הקולנוע אולם עד כמה הוא ראוי לכבוד הגדול שהוענק לו בזירה מכובדת זו?
רוחה של ווינהאוס שורה גם בסרט ומחשמלת אותו עם השיער, המייק-אפ, העיניים והמבט העוצמתי שהפך לרפה - אבל מי שתיעד אותה הם החברים, המשפחה, המעריצים והפפראצי. לכן, "איימי" הוא סרט שלהם באותה מידה של הקולנוען שערך אותם. וכן, הוא גם של איימי ווינהאוס שהיא היא הסיפור פה – אבל אז עולה השאלה של מי הסיפור הזה לעזאזל? של קפדיה וצוותו, של המשפחה, או בכלל של קהל המעריצים שלה. אם אינכם נמנים על אחד מהמחנות הללו, ספק אם "איימי" יעורר בכם משהו.
לפנייה לכתב/ת 
