איך תדע שהיא האחת שלך?
אני לא חושב שמתישהו ידעתי שהיא האחת. אני לא חושב שהיא עשתה משהו מסוים שגרם לי לראות את האור, לשמוע מוסיקה ולהתעלף אל בין זרועותיה. הייתי רוצה לומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל זה לא נכון
איך יודעים שהיא האחת? שאלה מטומטמת. כשהילד שלי ישאל אותי יום אחד, לא יהיה לי מושג מה לומר לו. אני לא חושב שמתישהו ידעתי שהיא האחת. אני לא חושב שהיא עשתה משהו מסויים שגרם לי לראות את האור, לשמוע מוסיקה ולהתעלף אל בין זרועותיה. הייתי רוצה לומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל זה לא נכון.
עוד בנושא:
בקרוב אצלי: מחשבות על החתונה של עצמי
כן היה משהו בעיניים שלה ובחיוך שראיתי כבר מההתחלה, אבל לא ייחסתי לזה אז חשיבות מיוחדת במינה. אין פה רשימת מכולת, צ'ק ליסט שאחרי שהיא מילאה בה את כל המשבצות ואז אתה יודע שזה – 'זה'. מוזר גם לחשוב על זה עכשיו, אבל אצלי זו הייתה האלימנציה. זה לא שפסלתי את כל האחרות בעיר, ורק היא נשארה. פשוט מאז הדייט הראשון, כמעט ולא נפרדנו. כל לילה היינו אצלי או אצלה, וזה היה נראה לי חסר טעם להיות בלעדיה כל לילה מחדש.
לא היינו לאבי-דאבי בטירוף. אני חושב שהיום אנחנו יותר דביקים מאז. פשוט היה לנו טוב ביחד. וגם זה, לא תמיד. היו ויכוחים, היו ריבים. אפילו צעקות ברחוב. לפעמים שיגענו אחד את השני והגענו למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם. אבל תמיד ניסינו למצוא את עמק השווה. לא סתם לסלוח אלא לדבר ולהבין מה קרה. לסגת. להתנצל. פעם היא ופעם אני.
לעיתים, גם כשחשבתי שהיא צריכה להיות ראשונה, בלעתי את האגו וביקשתי מחילה, בתקווה שהיא תושיט ידה בחזרה ותגיד שהיא זו שצריכה להתנצל. גם כשידעתי שאני צודק, זה לא באמת מה ששינה לי. מה ששינה לי זה שהלילה אחבק אותה לפני השינה ואומר לה עד כמה אני אוהב אותה.
פעם אחת זה לא עבד. הערה מטופשת התפתחה לויכוח, הויכוח לריב גדול, והריב – לפרידה. החלטנו שנמאס. כמעט לא דיברנו שלושה ימים. כמעט לא התראינו. ביני לבין עצמי חשבתי שהנה, זו ההזדמנות שלי לצאת החוצה מהקשר, להשתחרר. חששתי שמא למרות האהבה הגדולה, כנראה שעדיין שוררת בינינו אי התאמה מסויימת שלא תאפשר באמת חיים משותפים וקשר בריא. ואז שאלתי את עצמי מה זה בעצם קשר בריא? קשר שלא רבים בו אף פעם? אני הרי אדם בריא, ועדיין פה ושם אני מרגיש לא טוב, חוטף שפעת. חולה. אבל בגלל שאני חזק ואני מטפל בעצמי ולפעמים סתם נותן לסערה לשכוך, אני מחלים וחוזר לעצמי.
אחר כך זימנתי את אחי הגדול להתייעצות, בידיעה שהוא עד משוחד בהיותו נשוי באושר עם שלושה זאטוטים, אבל הוא לא ניסע להשפיע עלי לכאן או לכאן, ובעיקר שימש ככותל שמחזיר את הד מחשבותיי.
העתיד שהוכרע על הספסל
מבין כל הקולות בראש הבנתי שלא מפריע לי לחזור ולהיות לבד. לא אהבתי את זה, רציתי עד עצמותיי למצוא את האחת, אבל ידעתי שאני אסתדר. ואז הבנתי שזה אומר שאני אהיה בלעדיה. והמחשבה לחיות בלעדיה הייתה קשה מנשוא. בשיחה הכי חשובה שעשיתי בחיי הושבתי אותה על ספסל וביקשתי ממנה לעבור לגור איתי.
אלו לא היו דברים שהיא דרשה ממני אז. לפני הריב, המעבר לעבור למגורים משותפים לא ממש עמד על הפרק. אבל אני חושב שביקשתי ממנה לעבור ולגור איתי - בשבילי, כמעין תעודת ביטוח. לדעת שמעכשיו היא תהיה קרובה עוד יותר ואפילו ריב לא יוכל להפריד בינינו כל כך בקלות כי בסופו של יום, היא תחזור אלי ונפגש בבית. בבית שלנו.
שלא נזדקק לרופא
אני יודע שזה לא נגמר עכשיו, כשהתחתנו. אני יודע שעכשיו העבודה הקשה על הקשר נכנסת אפילו להילוך גבוה עוד יותר. בינתיים אנחנו בימים ושבועות טובים, טובים מאוד, אבל אני יודע שעוד נריב כמו שאני יודע שאני עוד אחטוף שפעת פה ושם, שלא לדבר על מחלות אחרות וזקנה. גם אני וגם הקשר נזדקק לפעמים לחיזוק, לאיזו תרופה מקלה, לפעמים לקצת זמן עד שזה יחלוף מעצמו. אולי אפילו נזדקק לרופא מומחה.
לתחזק גוף, ובמקרה של קשר - לתחזק שניים, זה לא משהו שאפשר לעשות על טייס אוטומטי, אבל בימים הטובים זה מרגיש בשמיים. אז כשיום אחד הילד שלי יבוא וישאל אותי איך יודעים שהיא האחת, אני אגיד שהוא ידע כשהוא לא יצטרך לשאול.
לפנייה לכתב/ת 
