בקרוב אצלי: מחשבות על החתונה של עצמי
זה מוזר, ללכת לחתונה של עצמך. אף פעם לא עשיתי את זה. ישנו לחץ מבעבע כל הזמן שלא יחסר דבר, ושהכל יעבוד כמו שרצינו או לפחות בערך. אבל לצד הלחץ יושבת בשקט בת דודתו היפה, ההתרגשות. שלא כמו דוד לחץ שהוא תזזיתי ועצבני, ההתרגשות מבוישת. היא יושבת בצד, פוכרת אצבעות, מחכה לתורה בשקט ומחייכת חיוך חולמני
עוד בנושא:
מאמין גדול באהבה, מאמין קטן במוסד הרבנות
אל תגידו לי את מי להזמין לחתונה של עצמי
אחר כך התחלתי ללכת לחתונות של חברים מהעבודה, חברים מהעבר. פתאום זה מיוחד יותר, ומעלה חיוך על הפנים ובלב. היו גם חתונות של אנשים שלא נעים לא לבוא ורק חיכיתי לשעת הכושר לצאת, מנסה לוודא שאני לא הראשון שבורח, מנסה לחשוב על איזה תירוץ לספק לחתן ומתפלל שלא זה יהיה הרגע בו הוא יחליט לערוך לי היכרות עם הכלה הטרייה שלו. בדרך לרכב נהגתי להתלונן על החור בכיס מהצ'ק שקברתי.
החתונות של החברים הקרובים סימנו שינוי פאזה. בחתונות של החברים הקרובים - אלה שהייתי בהן השושבין, נואם מטעם החברים, עורך הוידאו או כל תפקיד אחר - באלו ההתרגשות כבר הייתה בשיאה. שמחה אמיתית מהלב, חיבור חזק ומרגש, חיבוק גדול ותחושות מוזרות וחזקות כשהחזקתי את החופה ואפילו כשקישטתי את הרכב.
בעוד פחות מחודש, אני עומד להיות בחתונה נוספת. שוב. אבל הפעם החתונה הזו, יש לי תחושה, תהיה משהו אחר. אני לא יודע למה, אבל יש לי תחושה כללית כזו בעצמות, תחושה עמומה לקראת האירוע המתקרב. אולי, אבל רק אולי, זה בגלל שהחתונה הזו היא החתונה שלי.
דוד לחץ פוגש בהתרגשות
בינתיים הכל עוד בגדר התארגנויות על גבי התארגנויות. סידורים, טלפונים, רכישות, טבלאות. כבר יצא לי לארגן מסיבות של 10, 15 אולי אפילו 30 אנשים. אבל אף פעם לא ארגנתי מסיבה של יותר מ-200 איש. חשוב לי ולארוסתי שהחתונה שלנו תהיה פחות כמו חתונות אחרות, ויותר כמו החתונה שלנו. אז אולי בשביל חלק מהאורחים זה יהיה מצעד צביטות בלחיים, או ספירה לאחור. חלק יחפשו את שעת הכושר לצאת - ואני מודיע להם מראש שירגישו בנוח לצאת כמה שיותר מוקדם ומבחינתי גם שלא יבואו – אני לא נעלב.
חלק יבואו ברצון, אבל עדיין זה יהיה בשבילם חור בכיס (ועל כך אני מצטער שתעשיית החתונות דורשת מאיתנו מחיר כבד כל כך), אבל בשביל שני אנשים לפחות, החתונה הזו, שתהיה אולי קצת דומה לאחרות, עדיין תהיה מיוחדת. וזה מוזר – ללכת לחתונה של עצמך. אף פעם לא עשיתי את זה. ישנו לחץ מבעבע כל הזמן, שמא נשכח להביא את כל מה שצריך להביא, שלא יחסר דבר, שהכל יעבוד כמו שרצינו או לפחות בערך, שלא תתעוררנה בעיות ובמקום ליהנות נמצא את עצמנו מתרוצצים.
אבל לצד הלחץ יושבת בשקט, בת דודתו היפה של הלחץ – ההתרגשות. שלא כמו דוד לחץ שהוא תזזיתי ועצבני ומסתובב בלי הרף כשרשימות מאיימות להתאבד מכיסיו, ההתרגשות מבוישת. היא יושבת בצד, פוכרת אצבעות, מחכה לתורה בשקט, מחייכת חיוך חולמני. היא שולחת הבזקים של רגעים שעוד לא קרו: ההליכה אל החופה, חיוכה של הכלה היפה שלי, האצבע והטבעת. החיוך שלי, הדמעה שלה (או ההיפך). הדברים שכתבתי והחנק בגרון. כל השמאלץ. המילים האחרונות שמכריזות. הנשיקה. הריקודים.
זיכרון בתמונות
כרגע אלו רק נקודות מרחפות בזמן עתיד, מתוזמנות וממוספרות, כמו במשחק ילדים. נותר עוד למתוח קו ביניהן כדי לקבל ולתפוס את התמונה השלמה. אלו זיכרונות שעוד לא קרו. הדמיון שלנו, בן הדוד מדרגה שנייה של לחץ והתרגשות, משתעשע. כמו משחק בגזרי עיתון, הוא שולף תמונות מתוך הזיכרון של כל אותן חתונות שכבר היינו בהן, גוזר מתוכן את הפנים, ומדביק עליהן את הפנים שלי ושל אהובתי.
על ההמשך אין לי שליטה: הלחץ יגרור אחריו ביד את ההתרגשות והיא תרפה מידו של דמיון ותתחיל ליצור זיכרונות אמיתיים. זה תהליך שלא נרגיש שהוא יקרה. תמונות פולרואיד קפואות שהמוח שלנו ייקח וישים לנו בכיס. כמה ימים אחרי, כשהמכנסיים של החתונה ימצאו דרכם אל מכונת הכביסה, ארוקן לפני זה את הכיסים ואמצא שם דברים שקרו:
אחד - הדודה שלא מצאה מקום לשבת. שתיים - ידי שמחזיקה בידה של הכלה שלי. שלוש - החציל שיצא חי לגמרי. ארבע - החיוך שלה אלי רגע לפני שהכל מתחיל. חמש - אגלי הזיעה שהצטברו במורד גבי מהחום או מהלחץ או משניהם והחשש שמא רואים סימנים על החולצה. שש - מילה או משפט שהיא תאמר לי ("תשכח מהדודה, תשכח מהחציל, תשכח מהכל – אני פה") ויהפכו את הכול לטוב יותר.
אחרי טלטלות הכביסה אני רוצה להאמין שמה שיישאר בראש לא יהיו זיכרונות אחת, שלוש וחמש - הדודה והחציל והחולצה. אלו הזיכרונות האי-זוגיים. הזיכרונות האחרים, הזוגיים, ישקעו בליבי. לתמיד.
לפנייה לכתב/ת 
