קללות ומחלות: מה עשיתם לילדים שלי?
הם לומדים בגן לדחוף, למשוך, לקלל, לבעוט, לחטוף, לצבוט, ומשכללים את זה בבית אחד על השני ובעיקר עליי. על אמא לא אגב, רק עליי
בטורים הקודמים של רון:
אשתי ואמא שלי חברו נגדי בוואטסאפ
לא רב איתה יותר. רק מהנהן. תמיד מהנהן
הכל היה בסדר עד שנולד הטרוריסט הקטן
הם תמיד מלאים חול, לגמרי, בכל נקבובית אפשרית בגוף ובכמויות פשוט לא סבירות. כבר חלפה לי בראש המחשבה הקונספירטיבית שאם אציץ מבעד לברזנט הירוק בגן שלהם אני ממש אוכל לחזות בטקס ההטבלה היומי שבו הגננת מחזיקה להם את העורף, אומרת להם לקחת אויר ולהישען לאחור בעוד היא מצלילה אותם אל מעמקי ארגז החול המטונף של הגן.
ניסיתי לדבר על זה עם הג'ינג'ית, ואפילו פרסתי לנו מחצלת על אחת הדיונות באזור הסלון. "אל תתחיל, לכלוך זה חלק מהעניין בלגדל ילדים", היא הכריזה. "את שוב טומנת את הראש בחול", אמרתי. "ממש לא. ודי, צא מזה, כל עוד הם ילדים ימשיך להיות לכלוך", קבעה בתקיפות. "לא, לא", עניתי, "את באמת טומנת את הראש בחול! תסתכלי, כל השיער שלך והאוזניים, איכס!".
התרגלתי גם למחלות. הן מגוונות מאד, הן עקביות וגם הן, ממש כמו החול, הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. הגעתי לסיכום לא כתוב עם שני הקטנטנים שהם מביאים הביתה לא יותר משלוש מחלות בחודש כל אחד, מתוכן שתיים ויראליות שמוכרות ברפואה המודרנית, ורק אחת יכולה להיות אקזוטית עם פוטנציאל הסתבכות משמעותי. אחת לשבוע וחצי בממוצע הם מסמנים לי בשפת שיעול הסתרים שלנו שהגיע היום. אנחנו מתחילים בהליך הדבקה מסודר שבמסגרתו אני שואף מלוא הריאות חיידקים ככל יכולתי, וחוסך לעצמי את ההפתעה.
בהתחלה, כשעוד הייתי הורה טירון, חשבתי שאם אחד מהם חולה זה לא בהכרח אומר ש... ובדרך כלל עוד לפני סוף המחשבה הייתי מתחיל לפרכס. אין חיידק מזוין שפסח עליי. היו לי כבר 9 סוגים שונים של שפעת, מתוכם שניים במקביל! היו דלקות עיניים, היו שלשולים, היה סטרפטוקוקוס בגרון ואבעבועות רוח בגיל 35. "אתה סתם מפונק", הג'ינג'ית תמיד אומרת כשאני מקיא ומתעלף. אבל גם לזה, כאמור, התרגלתי.
התרגלתי גם לאלימות. זה התחיל מ"אבא אתה בטטה" שהיא שמעה מחברה בגן וייבאה הביתה בשובבות מילולית חמודה כבר לפני שנתיים. לא עצרתי את זה אז, ובנקודה הזו איבדתי כנראה את הזכות להתלונן. אז התרגלתי. תמיד אני נזכר ב"בטטה" המתוק הזה, כשהגור הקטן שלנו רודף אחרי בבית עם סכין קצבים מהמגירה במטבח אחרי שהוא לא קיבל ממתק בזמן.
הם לומדים בגן לדחוף, למשוך, לקלל, לבעוט, לחטוף, לצבוט, ומשכללים את זה בבית אחד על השני ובעיקר עליי. על אמא לא אגב, רק עליי. למה? כי אני בטטה. פעם עוד הייתי צועק, ומתעצבן ומחזיר להם, שילמדו. בסוף התרגלתי. "זה טבעי לגמרי בגיל שלהם", הג'ינג'ית הודיעה לי כשדיברנו על זה. "כן, ברור, גם אמא של ג'ק המרטש בטח אמרה את זה כשהוא היה קטן", עניתי בתסכול.
לברוח לחולות
לדבר אחד לא התרגלתי ולא אתרגל לעולם: אני מוכן להתפלש בחול כשאני קודח מחום ולספוג קללות משניהם, רק בבקשה, אלוהים, בבקשה, שהקללות יהיו בעברית רהוטה. כי עם הלכלוכים, השיעולים, והמשיכות בשיער אני אחיה, אבל כשהילדה מבקשת ממני "שתי מסטיקים" זה עושה לי גירודים בכל הגוף, ומקצר לי את החיים.
השבוע הקטן למד בגן להגיד "וזה", כך שאוצר המילים שלו התרחב, והוא כולל כרגע מילה אקראית מתחלפת מתוך כל משפט שמישהו אומר לידו, בתוספת "וזה" משלו. וזה יוצא נורא. "חמודי, אתה רוצה שניצל?",הג'ינגית שאלה אותו בחיוך מפתה, "שיצל וזה" הוא ענה, והשאיר אותי שבור.
הרי זה לא סתם הגיע, חשבתי. הם מביאים את זה ממישהו בגן הסרדינים נטול הסייעות שלהם כי הם בטח לא שומעים את זה בבית. אז אני מתקן, מסביר ונלחם, והג'ינג'ית צוחקת. "תפסיק נו, אתה הורס להם את הביטחון. בסוף אתה תתרגל", היא אמרה לי השבוע כשאכלנו עם הילדים ארוחת ערב. "בחיים לא", כמעט צעקתי. היא קרצה לי ובהפגנתיות אמרה לילדה "שלוש ביסים אחרונים, לשטוף שיניים ולמיטה". הילדה הרימה מבט ותהתה "אמא, היום אני יושנת במיטה שלך?" הקטן זרח מאושר "יושנת וזה!" ותקע לי מזלג בכתף. לא עמדתי בזה יותר אז קמתי וברחתי לחולות.
לפנייה לכתב/ת 
