התחתנתי כי רציתי להיות כמו כולם
וברור שהאהבה שיש לאשתי כלפי ויש לי כלפיה מספיקה. לא הכריחו אותי להתחתן, רציתי להתחתן. תשאלו אותי איך היה – היה ממש כיף. תשאלו אותי איך החיים אחרי? – זו שאלה לא רלוונטית. יש לי את החיים לפני ואחרי שפגשתי אותה
בטורים הקודמים:
בקרוב אצלי: מחשבות על החתונה של עצמי
אז בשביל מה עשינו את זה בכלל? מאיפה בא לנו הצורך המזוכיסטי להתרוצץ במשך חודשים אחרי ימי עבודה ארוכים, לכל מיני חורים ביערות ובפרדסים ובחופים, ולחפש את המקום המושלם למסיבה שלנו? בשביל מה כל הויכוחים על צבע המפיות (לא זוכר מי ניצח ועם מה אנשים ניגבו את השאריות של הפוקאצ'ה, ובטוח שגם הם לא זוכרים), סידורי ההושבה (מלאים או חלקיים? מי זוכר בכלל, אפילו לא ישבתי!), והחופה? ובכן, אני חושב שהתשובה האמיתית ביותר תהיה – כי ככה כולם עושים.
גם אם בעינינו החתונה שלנו הייתה קצת מיוחדת ושונה, ולמרות שיכולנו להתחיל לעבוד על ייצור ילדים גם בלי אישור מאף אחד, ולמרות שהבנו בשלב כלשהו שזו בסך הכל חינגה קטנה, למרות כל אלו – עשינו את מה שכולם עושים. להגיד לכם שזה שינה לי משהו בלב? לא יודע. אולי. קצת. אהבתי את אשתי מאוד גם קודם, בגלל זה בדיוק ביקשתי ממנה להיות אשתי. אז בכל זאת - למה?
ובכן, מגיל צעיר מאוד אנחנו עושים דברים כדי להיות חלק וכמו מי שסביבנו. תינוק מחייך להורים שלו - לא כי הוא הבין את הבדיחה או כי הקולות המגוחכים שאבא שלו מוציא פשוט קורעים אותו. הוא מחייך כי הם מחייכים אליו. לפעמים אנחנו עושים הפוך מהמקובל, אבל קריאת התגר הזו לא ממש אמיתית אלא באה רק כדי לתת לנו את התחושה שאנחנו מיוחדים. אבל ביחס למה? ביחס למקובל. זה מדהים איך אפילו המרד שלנו מתייחס למקובל ולא מסוגל להתעלם ממנו לגמרי.
דוד השמש שלי
כשאתה נולד בחיקה של חברה אנושית, ולא בשממה או בוואקום, כל מה שתעשה הוא בהתייחס למה שמקובל. אני ואשתי החלטנו ללכת עם הרוב. למרוד לשם המרד או לצורך ההגדרה העצמית זה לא הקטע שלנו. אפילו להיפך. אני אולי קלישאה, אבל בסופו של יום, גם אני רוצה חיים פשוטים ורגילים, ואם אפשר אפילו קצת משעממים. בלי דרמות, בלי טרגדיות. רוצה להשתכר בכבוד, לעבוד קשה אבל גם לדעת מתי לנוח. לטייל הרבה, לעשות כמה ילדים - ואם אפשר מהסוג הלא צווח, ובסוף יום עבודה לשים את הרגל האחת על השנייה מול הנוף במרפסת, בתקווה שהנוף הזו יכלול כמה שפחות דודי שמש וכמה שיותר סתם שמש, בלי הדודים.
אחרי 37 שנות רווקות, רציתי להגיע אל המנוחה והנחלה. חיפשתי, יגעתי, לפרקים התייאשתי, אך לא התפשרתי ובסוף מצאתי. ורציתי לחגוג עם כל מי שאני מכיר ואוהב (וגם עם אלה שאני לא מכיר ואין לי שום רגשות כלפיהם, אבל ההורים שלנו רצו אותם שם). וברור שהאהבה שיש לאשתי כלפי ויש לי כלפיה מספיקה לי. אני לא הייתי צריך להתחתן, רציתי להתחתן. תשאלו אותי איך היה – היה ממש כיף. תשאלו אותי איך החיים אחרי? – זו שאלה לא רלוונטית.
יש לי את החיים לפני ואחרי שפגשתי אותה. יש לי את החיים לפני ואחרי שהבנתי שאיתה אני רוצה להעביר את כל חיי, ואותה אני רוצה שם איתי, במרפסת, כל ערב עם השמש והדודים. לפני ואחרי החתונה - ההבדל הוא עם כאב ראש ובלי כאב ראש. ועכשיו, אחרי שכאב הראש הזה מאחורינו, אפשר להמשיך עם הדבר השולי הזה שקוראים לו זוגיות.
לפנייה לכתב/ת 
