שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מנהל בית צבי: "אני טרוריסט עם חן"
    יש לו פה גדול, אישיות בועטת וכישורים פדגוגיים יוצאי דופן. שנה אחרי שנכנס לתפקיד מנהל בית צבי, ארתור קוגן הצליח להחזיר למסלול את המוסד החבול שקיבל לידיו. ראיון בכורה

    זה היה בדיוק לפני שנה. ארתור קוגן נכנס בשערי בית הספר הגבוה לאמנויות הבמה, בית צבי, חצה את החצר הקטנה ליד המזנון של דוד ועלה במדרגות למשרדי ההנהלה. לכאורה פעולות שגרתיות שעשה אלפי פעמים קודם לכן, אבל ביום הזה לא היה שום דבר דומה.

     

    הוא נכנס לחדרון קטן שצמוד למה שהיתה לאורך יותר משלושים שנה "ה-לשכה" והתיישב. כסא, שולחן וכסא נוסף, למקרה שמישהו ייכנס, אכלסו את החדר - 3 מ"ר שקירותיו חשופים. על הקיר שממול נשענה תמונת קלסתר מאובקת בשחור ולבן. גרי בילו, מנהלו המיתולוגי של בית צבי וחבר קרוב שהלך לעולמו לפני ארבע שנים, הביט בו מהתמונה במבט חודר ומוכר. הוא קם, ניקה את האבק והנהן בראשו אל הפנים שממול כמו אמר: "אל תדאג, יהיה בסדר". המחשבה השנייה היתה: "יאללה, לעבודה".

    "התמונה עדיין פה. אני לא מוציא אותו" (צילום: ירון ברנר)
    "התמונה עדיין פה. אני לא מוציא אותו"(צילום: ירון ברנר)

     

    אחרי יותר מעשרים שנה כחבר בצוות המורים הקבוע של בית צבי - ויש לומר מהמוערכים שבהם - ארתור קוגן מונה לתפקיד מנהלו האמנותי והפדגוגי של המוסד. "זה רגשני. לא צריך לכתוב את זה", הוא אומר בראיון שמסכם את השנה הראשונה בתפקיד ומוסיף בחצי חיוך: "את רואה, התמונה עדיין פה. אני לא מוציא אותו. הנהנתי אליו וזהו. רציתי לומר: 'אני פה'".

     

    קוגן הוא מהסוג המודאג בבסיסו וכובד האחריות המוטלת על כתפיו ניכר. בית הספר שקיבל לידיו, ידע בשנים האחרונות משבר אחר משבר. זה התחיל בהדחתו מעוררת המחלוקת של בילו בשל גירעונות מצטברים בהיקף של 2.8 מיליון שקל והרבה מאוד פוליטיקה מאחורי הקלעים. זה המשיך במינויו של מיכה לבינסון, במאי תיאטרון בעל רקורד וותק שתחת ניהולו הלך בית הספר ואיבד כיוון, מוניטין וגם את הבכורה.

     

    "התפקיד שלי להתאים את בית הספר למציאות המשתנה" (צילום: ירון ברנר)
    "התפקיד שלי להתאים את בית הספר למציאות המשתנה"(צילום: ירון ברנר)

     

    היקף התלמידים הלך וירד בהדרגה, את החלל שנפער מילאו בתי ספר אחרים. חילוקי דעות בין צוות המורים למנכ"ל הובילו למתיחות חריפה. בין שאר האנשים שנטשו בכאב את הספינה היה גם קוגן. היום הוא מעדיף שלא לדבר על מה שהיה ולהתמקד בעתיד.

     

    אתה מודאג?

     

    "תמיד. גם כשלא צריך. זה מצב קיומי. בית צבי הוא מוסד ובארץ חלב ודבש שלנו יש כל כך מעט מוסדות עם מסורת. צריך לשמר את זה. אני מרגיש שאנחנו בדרך הנכונה ורואים את זה באודישנים לקראת השנה הבאה אבל כן, חללים מתמלאים והתפקיד שלי, בין היתר, לפתח את בית הספר ולהתאים אותו למציאות החדשה".

     

    מה השתנה?

     

    "הכל. האנשים שבאו לאודישנים, המוטיבציות, הקריטריונים של משרד התרבות והסרגל לפיו צריך ליישר קו, התפיסה הכללית של מה זה אומר להיות שחקן. אנחנו בתקופת האודישנים לשנה הבאה וזה ניכר בבירור. בתקופתו של גרי היה מרחב בחירה. היום הבחירה הצטמצם".

    "זה מקצוע מעשי לא פילוסופיה. הם צריכים שעות טיסה" (צילום: ירון ברנר)
    "זה מקצוע מעשי לא פילוסופיה. הם צריכים שעות טיסה"(צילום: ירון ברנר)

     

    בישראל 2015 פועלים כשלושים בתי ספר למשחק. רק חמישה עומדים בקריטריונים של משרד התרבות וזוכים לתמיכה ממשלתית. הסטודיו למשחק ניסן נתיב, הסטודיו של יורם לוינשטיין, בית ספר גודמן בבאר שבע ובית צבי – נלחמים על אותם השחקנים הפוטנציאלים. "לכולנו יש אותה מטרה – להקים עתודה לתיאטרון הישראלי. השאלה המהותית היא מה מבדל אותנו מהיתר, ואני חושב שאצלנו שעות הטיסה מטורפות. זמן במה זה מה שמעניק לשחקן את אומנותו ובזה אין לנו תחרות. שחקן הוא בעל מלאכה ואסור לשכוח את זה. משחק זה לא פילוסופיה, זה מקצוע מעשי וכדי שבחיים האמיתיים הם ישתלבו בתיאטרון צריך שישתפשפו כמה שיותר".

     

    יד על הלב, כל מאות האנשים שיוצאים מדי שנה לשוק ימצאו את עצמם בסופו של דבר על הבמה?

     

    "אם המדינה היתה מקצה יותר לתרבות, לכולם היתה עבודה. אצלנו זה סיפור אחר. יש לנו את 'תיאטרון הספריה' שנועד לתת לבוגרים במה לצעדיהם הראשונים במקצוע. זו דחיפה קדימה, שעות טיסה ואפשרות להיחשף בפני מנהלים אמנותיים, מלהקים וקהל רוכש כרטיסים. זה לא מובן מאליו. אנחנו מפיקים 25 הצגות בשנה שמציגות ערב ערב באולמות של 150-350 מקומות. זה לא הולך ברגל".

     

    מינויו של קוגן לווה בקמפיין אינטרנטי מסיבי שהנהיגו עשרות תלמידים שלימד לאורך השנים והפכו לשחקנים מוערכים ועסוקים בהווה. "זו היתה יוזמה שלהם. זה לא קמפיין שנולד מתוך אסטרטגיה להשתלט על הבופור", הוא צוחק, "החבר'ה האלה רואים במקום הזה בית. אנשים מגיעים לפה הרבה אחרי שסיימו לימודים כדי לדבר, להתייעץ וגם לשחק בתיאטרון הספריה. כולם היו בניי והדלת תמיד פתוחה".

     

    דלת פתוחה היתה השיטה בה נקט גם גרי בילו. האיש שידע לזהות כישרונות כמו אף אחד לפניו - ולראייה היקף השחקנים שניפק לתיאטרון הישראלי - זיהה גם את הפוטנציאל שטמון בקוגן. "הייתי סטודנט שנה ב' בחוג לתיאטרון באוניברסיטה וביימתי את 'אהבה רוסית' בתיאטרונטו. אחרי ההצגה גרי ניגש אליי, הציג את עצמו ושאל: 'מתי אתה מתחיל לביים אצלי?'. ההצגה זכתה במקום הראשון ואני, כמו כל במאי צעיר, הייתי יהיר ושחצן. הגעתי לבית צבי לביים את 'נערות הגן' עם שרית וינו. עבדתי כמו משוגע, פרקתי את המחזה לגורמים וחשבתי שפתרתי אותו. הייתי משוכנע שזה המלט. גרי ראה את התוצאה וכיסח לי את הצורה. חזרתי הביתה חבול ואמרתי לעצמי: 'מה אני צריך את זה. יש לי מקצוע. למה לתת שיתעללו בי ככה'. בכיתי כל הלילה. בבוקר הוא צלצל. שאלתי אם נשאר לו מלח במלחייה לצקת לי על הפצעים. הוא שתק ואמר: 'רק רציתי לשאול, מה המחזה הבא שתביים אצלנו'. מאז אני פה".

     

    היו לו דרכים משונות לומר שהוא אוהב.

     

    "זו היתה התחלה קשה. האגו אצל במאי מתחיל פריך. היום אני יכול לשבת עם עובד במה ולשאול מה דעתו. כשאתה מתחיל אתה חושב: 'מי יגיד לי מה לעשות?' זו פעולה הפוכה שנובעת מפחד".

     

    אתה מודע לזה שיש לך שם של טרוריסט, כלומר אדם מאוד ישיר ונטול מעצורים בכל הנוגע לביקורתיות.

     

    "אם לדרישות מקצועיות קוראים טרוריזם, אז כן. אבל אני טרוריסט עם חן. עכשיו ברצינות, זה נכון שיש לי פה גדול אבל אני אוהב ללמד. הבחירה לנהל את בית צבי לא התקבלה על אוטומט. היו על הפרק עוד הצעות מעניינות אבל כשתלמידים שלי לשעבר שאלו אותי: 'מה אתה הכי אוהב לעשות'. התשובה היתה ברורה - אני אוהב ללמד".

     

    יותר מלביים?

     

    "זה לא פוסל בימוי. גם לביים זה ללמד בעיניי".

     

    לפני כשנתיים ביים קוגן בקאמרי הפקה משולבת של "'ריצארד ה-II" ו"ריצ'ארד ה-III" מאת וויליאם שקספיר. הפרויקט, שגרף ששה פרסים מטעם האקדמיה הישראלית לתיאטרון ובכללם על בימוי, הציג את שני המחזות על אותה הבמה. זו היתה נקודת ההתחלה של מה שהפך לאנסמבל שחקנים בתוך הקאמרי. רובם המוחלט של השחקנים היו תלמידיו. "זה טבעי ולגיטימי שתעדיף לעבוד עם אנשים שאתה מעריך, שראית למה הם מסוגלים ולאן הם יכולים להתפתח. אני נתלה באילנות גבוהים אבל קחי את טרבור נאן, איאן מק'קלן ודרק ג'קובי - המאפיה של קמברידג'. הם גדלו יחד והמשיכו הלאה ביחד. זה הגיוני בייחוד כשמדובר באנשים עם אותה אידיאולוגיה".

     

    מה האידיאולוגיה שלך במובן הפדגוגי.

     

    "ליצור אווירה של Craft Making. אני רוצה את אלה שיש בהם רעב מטורף ומסוגלים לעמוד בהקרבה. באנגליה קוראים לבתי הספר למשחק 'Speech & Drama' וזה בעיניי הדבר עצמו. התפקיד שלנו קודם כל ללמד אותם ללכת, לשבת, לדבר. כששאלו את ג'ודי דנץ' מה למדה בבית הספר למשחק, היא ענתה: 'לדבר'. על פי זה בנויה מערכת הלימודים שלנו".

     

    אתה מדבר על הברור מאליו.

     

    "ששכחנו. אנחנו עושים 'תיאטרון ניסיוני', מנסים למכור אמנות עלית ושוכחים את הבסיס. משחק זו עבודה טכנית. באנגליה כל השיעורים מעשיים ועל זה מקבלים תואר. גם ב-RADA יש בשוליים לימודי היסטוריה של התיאטרון והשאר פרקטיקה. אנחנו מחויבים לעמוד בסרגל של משרד התרבות שמחייב מינימום של שעות תיאורטיות. אם היו עוד יומיים בשבוע, זה היה הגיוני. בית ספר צריך להתמקד ב-Craft"

     

    ואז אתה מקבל אנשים שמסיימים לימודים בלי להכיר מחזות בסיסיים ברפרטואר העולמי. ידע כללי בתחום מהותי, לא?

     

    את מדברת על ניתוח טקסט וזה בעיניי שיעור מעשי. יש מעט מאוד מורים בארץ שיכולים ללמד תולדות התיאטרון באופן מתקשר. אין ספק שזה חשוב, אבל בואי נתחיל בגן חובה. אני מסכים ששיעורים עיוניים חיוניים ולכן הכנסתי השנה שיעור עם מעצב שמדבר על המעבר מבגד לדמות. זה שיעור עיוני עם מרצים שבאים מהשטח ומבינים את החומר דרך הרגליים. המטרה לקשר בין תיאוריה למעשי".

     

    אתה מדבר על RADA, Actors Studio, לי שטרסברג. אנחנו כל הזמן פוזלים החוצה. זה לא עלול ליצור חקיינות?

     

    "ממש לא. ברור שמוסדות עם מסורת ארוכת שנים הם רפרנס, אלא מה? זו לא חקיינות, זה שיעורי בית. המקצוע הולך קדימה וחייבים להיות פתוחים למה שקורה. אנחנו לא עובדים בחלל ריק. לא בניתי מערכת שעות כמו ב-RADA אבל אי אפשר להיות מנותק מהעולם. מעניינות אותי שיטות ההוראה השונות.

    כל תלמיד מקבל אצלנו שלושה מורים לפיתוח קול מתוך מחשבה שהוא זה שבסופו של דבר ירכיב לעצמו את נוסחת העבודה. אין 'ה-שיטה', אני לא מאמין בזה. גם לשיעורי תנועה מורים שונים".

     

    תקבל אנשים שאתה יודע שיהיה להם קושי להתברג בתעשייה?

     

    "אני אחראי על כשרון לא על מה שיקרה איתו אחר כך. תפקידי לתת להם כלים וזה מה שמנחה אותי".

     

    יש דברים שהם קווים אדומים בשבילך כמנהל?

     

    "הכי קשה זה להסביר לסטודנטים שמשמעת היא ערך עליון בעסק הזה שקוראים לו תיאטרון. אנחנו האנשים הכי לא ממושמעים בעולם אבל שחקן רציני עובד קשה מאוד וזו עבודה סיזיפית, אפורה, מייגעת. את זה צריך ללמוד משנה א' ופה לא מוותר. הדלת ננעלת בשעה 09:00 ואם תאחר, לא תכנס. זו מסורת שגרי הנהיג ואני מאוד מסכים איתה".

     

    זמן קצר לפני שנכנסת לתפקיד מונה לתפקיד המנכ"ל דוד בנימין, לשעבר מנכ"ל עיריית רמת גן שאין לו כל ניסיון בתחום. איך זה עובד?

     

    "אחרי יותר מעשרים שנה בבית הספר אני יכול לומר לך שדוד הוא מנכ"ל העירייה היחיד שראיתי בכל ההצגות של בית צבי. גם להיות קהל טוב צריך כשרון. מבחינת הניהול – אם לא הוא, אז מי? אנחנו צוות מההתחלה. בתיאוריה זה נורא מפחיד לעבוד עם מישהו שלכאורה לא מגיע מהתחום, אבל שיתוף הפעולה בינינו מצוין".

     

    יש חלום של משהו שמאוד היית רוצה לראות תחת תקופתך.

     

    "יש חלומות קטנים. אני רוצה להגיע לפה בכל יום ושבארבעת האולמות יהיו הצגות. אין דבר עצוב יותר מלראות אולם סגור. ההצדקה לתיאטרון זה במה מוארת וקהל. זה חלום קטן ואני אגשים אותו".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מנהל בית צבי: "אני טרוריסט עם חן""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים