עוד דייט ואיש אינו מגיע: כך נותרתי בודד
אין לי מושג מה עבר במוחו של אייל כשהחליט לגרום לי לפנות זמן לדייט, להתלבש, לחפש חניה ולהמתין עוד שעה שלמה מול כיסא ריק. מה עבר במוחו כשהחליט לחסום אותי, לא לענות, ולגרום לי לכזה מפח נפש
שלוש לפנות בוקר, ואני תוהה אם לכבות סוף סוף את המחשב. העיניים נכנעות לכוח המשיכה, ופתאום - הודעה. "איך אפשר להזמין אותך לקפה?", הוא שאל ואני השבתי לו. אחר כך, החלפנו פייסבוקים, המשכנו לטלפון, וקבענו דייט בבית קפה תל אביבי מוכר.
בטורים הקודמים של תום:
אני הילד השמנמן שצעקו לעברו "יא הומו!"
כשזרקת אותי הבנתי שעליי לצאת מהארון
אייל היה תמצית חלומותיי על אהבה. או כך לפחות, חשבתי. יפה מבפנים ומבחוץ, אקדמאי וספורטאי, איש שיחה מרתק ורב פעלים שמקפיד גם להתעדכן בחדשות, ולמצוא פנאי לחיי חברה פעילים. אף שכבר הורגלתי בדייטים, הפעם היתה לי תחושה טובה. משהו בהיכרות הראשונית הזו הצית בי מחדש את התקווה שאולי הוא האחד. אז השתדלתי להתלבש טוב, נכנסתי לרכב, יצאתי לעבר העיר הגדולה, מצאתי חניה לא רחוקה והגעתי כמה דקות לפני השעה שקבענו.
בשעה היעודה, שלחתי לו הודעה בווטסאפ: "אתה מגיע? אני כבר בפנים". אין תשובה. המתנתי עוד קצת, התקשרתי אליו - אבל הוא שוב לא ענה. שלחתי לו עוד הודעה בווטסאפ, התקשרתי שוב, הודעה בפייסבוק. 30 דקות חולפות ואיש אינו מגיע. במחשבה שאולי אזלה לו הסוללה בסמארטפון, החלטתי להזמין קפוצ'ינו ולהמתין עוד קצת. ועוד קצת. ועוד קצת.
שעה חלפה ממועד הדייט המיוחל, ונותרתי לבד בבית הקפה הצדדי, אני וכוס ההפוך הריקה שלי, איתה שיחקתי בכף ידי בעצבנות שוב ושוב. ניסיתי להתקשר אליו עוד מספר פעמים, אבל נותרתי ללא מענה. אספתי כל זיק של תקווה שאחזה בי באותו היום, ופסעתי לביתי שבור לב.
באיזה קטע הוא הבריז הרגע?(צילום: Shutterstock)
ברוך הבא לג'ונגל
אין לי מושג מה עבר במוחו של אייל כשהחליט לגרום לי לפנות זמן לדייט, להתלבש, לחפש חניה ולהמתין עוד שעה שלמה מול כיסא ריק. מה עבר במוחו כשהחליט לחסום אותי, לא לענות, ולגרום לי מפח נפש. אבל זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה נוקטים ההומואים בשיטת ההיעלמות המרושעת כל כך.נחוצות הרבה תעצומות נפש כדי לשרוד בעולם כהומו. זה מתחיל מתהליך ההתלבטות וההתחבטות בגיל ההתבגרות, ממשיך בתהפוכות שאלת היציאה מהארון, ובתוך כל אלה, ניצב ג'ונגל ההיכרויות. יש לו כללים נוקשים לג'ונגל הזה, ומי שאינו חזק דיו נשבר פעם אחר פעם מחוקי המשחק האכזריים.
אם פעם ההיכרויות בין הומואים התמקדו במודעה בעיתון "העיר" עליו השלום או מפגש בגן העצמאות, הרי שאפליקציות ההיכרויות הפכו את עולם הדייטים לקל, נגיש ומהיר הרבה יותר. כל הומו שמכבד את עצמו וגם מי שאינו, נושאים כרטיס באתר הישראלי "אטרף" או במתחרה הבינלאומי שלו "גריינדר". למעשה, אם אתה לא שם – אתה לא קיים, וסופך להיוותר בבדידות תהומית.
שתי האפליקציות הללו, מאפשרות למקסם את תבנית הסטוצים עד למקסימום. הן מראות את מרחק בעל הכרטיס ממך בדיוק של מטרים ספורים, יחד עם פרטים בסיסיים על מבנה הגוף, הגובה וההעדפות המיניות. בעיקר ההעדפות המיניות. אבל די במבט חטוף באפליקציות האלה כדי להבין מדוע רוב ההומואים נותרים בסופו של יום בודדים, ומדוע זוגיות ממושכת היא מצרך כה נדיר במחוזותינו. הכינויים "מצויד", "מזרחי עם ענק", "לעכשיו", "שרמוטה עסיסי", "חדירה פזיזה" ו"גומר עליך" הם לחם חוק באפליקציות, שכל כולן מתמקדות בסטוצים, זיונים, אורגיות ותחלופת גברים גבוהה.
בשלב מסוים הגעתי לתובנה שהסיכוי למצוא אהבה ממושכת יותר מלילה אחד סוער, היא אפסית. המרחב האישי שלי כבר מתחיל להסתגל לבדידות, למיטה הזוגית שעליה רק אני ישן, ולגעגועים הנכספים לאותו גבר חסר פנים, שאני רוצה כל כך שירצה בי, ולא רק לזיון.
לעתים ניסיתי להבין מה קדם למה - האם אלה האפליקציות האיומות שמפחיתות את הסיכוי למצוא אהבת אמת, או שמא זה דווקא הטבע ההומואי הבסיסי שתר רק אחרי מין ארעי. מה שבטוח הוא, שהקרע הזה במרקם העדין ממילא של ההומואים, הוא קרע במרקמה העדין של החברה האנושית. הכשל הזה שבו אתה הופך לסתם חלון-זיון, לסטוץ ולא יותר מזה, מותיר את מרביתם של ההומואים בודדים ועצובים.
קצת קשה לספור כבר כמה פעמים זלגו הדמעות בניסיונות האינסופיים שלי למצוא אהבה. כמה פעמים המתנתי לדייט – ואיש לא הגיע. כמה פעמים בהן התאהבתי במישהו שלמחרת חזר לאתר הסטוצים בחיפוש האינסופי אחר עוד זיון של לילה.
אולי אני לא מתאים לעולם הגייז האכזר, אולי אני "סטרייט" מידי שאוהב נשיקה סוערת ומלאת תשוקה עוד לפני שנכנסים למיטה. ואולי אני פשוט נאיבי וטיפש שהולך לישון כל לילה לבד, ועדיין חולם על אהבה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
