שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אם תתגרשו מחירי הדירות יעלו?
    עם 13 אלף זוגות שמתגרשים מדי שנה, מן הראוי לבדוק את התופעה הזו במונחים של כלכלה לאומית. עומס על בתי המשפט, אבדן שעות עבודה של הורים גרושים ועלייה בביקוש לדיור, הם רק חלק מההשלכות הכלכליות. האם לא ראוי למדינה לפתח מערכות גישור יעילות יותר - ולו למען המשק?

    ההחלטה המשמחת מאוד (לדעתי) של בית המשפט העליון של ארצות הברית, המתירה הכרה מלאה בנישואין של בני אותו מין, מעוררת את השאלה אם גם זוגות חד מיניים יצטרפו עכשיו למעגל המתגרשים. לפי הסטטיסטיקה, שיעור הגירושין בארה"ב הוא מן הגבוהים במדינות המערב. גם אצלנו, הרבה מאוד בני זוג מתגרשים. חלקם בהסכמה מיידית וחלקם בהסכמה שניתנה אחרי קרב מתיש ומייגע בערכאות השונות. חלקם – למרות שחייהם המשותפים הסתיימו – נותר עדיין נשוי.

     

    פרחים או שוקולד? מה קונים בט"ו באב

    בשוקולד - אאוט, קקאו - אין: אוכל בריא לט"ו באב

    המלצות לט"ו באב: צאו לחגוג אהבה

    סימנים של אהבה: איך יודעים שאוהבים?

    >>> רוצים להתעדכן בחדשות הכלכלה והצרכנות? הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו

     

    השאלה היא כמה עולה לנו, בישראל, מערכת גירושין בין בני זוג? כמה משלם אוצר המדינה, במישרין וגם בעקיפין, בגין העובדה שבני זוג אינם יכולים להמשיך ולהיות נשואים יותר. מהי עלות הסכסוך ביניהם, במונחים לאומיים, והאם לא כדאי למדינה ליצור מערכת שתביא לסיום מהיר של השותפות הזו, ולפתרונות מהירים של הסכסוך על ידי קביעת מוסכמות שיחישו את סיומו?

     

    פירוק עסקי

    עיקרון יסוד הוא שהמדינה המערבית מבקשת לאפשר לאדם, ככל האפשר, להיות חופשי משותפיו ולעמוד, אם רצונו בכך, ברשות עצמו ולבדו. לשם כך מאפשר החוק לכל אדם, באופן חד צדדי, להשתחרר הן משותפות בה הוא חבר, והן משיתוף בנכסיו. לדוגמה, כל שותף בשותפות עסקית, רשאי להביא לפירוקה. כששותפים יחד בקרקע – רשאי כל אחד מהצדדים להביא לפירוק השיתוף הזה.

     (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)
     

    הבסיס ליכולת הזו, הניתנת לאדם אחד להביא לפירוק המבנה כולו, נעוץ בחופש הפרט ובהבנה שאי אפשר לאכוף על אדם להיות שותף עם אחר בנכסיו, בזכויותיו או בעסקו, שעה שהוא אינו חפץ עוד להיות שותף עימו. לא משנה מהי הסיבה ומהו המניע. קשה להעלות על הדעת מצב שבו ממשיכים להיות באותו עסק עם שותף שלא מאמינים בו יותר.

     

    לשם מימוש רעיון ההשתחררות הזה הקימה מערכת החוק מנגנון פירוק יעיל ומהיר. אם השותפים אינם מסכימים ביניהם על דרך פירוק השיתוף או השותפות – ממנה להם בית המשפט בעל תפקיד שמשימתו היא לפרק את העסק כמה שיותר מהר, ולחלק את התמורה שהתקבלה מממכירת העסק המשותף, או הנכס המשותף, בין השותפים – כפי חלקם.

     

    שותפים יחד בחובות ובזכויות 

    את מה שנכון במשפט הפרטי מיישם העולם המערבי גם בנישואין האזרחיים בין בני הזוג. יתרונם העצום של נישואין אזרחיים הוא ביכולת של צד אחד בלבד להביא לסיומם. די בכך שאחד הצדדים לנישואין מבקש את פירוקם, או מוכיח שאין הוא יכול יותר לחיות עם בן או בת הזוג – והנישואין מסתיימים. הכלל החל על נכסים והתחייבויות משותפים הוא חלוקה של חצי בחצי. שני "השותפים" נושאים יחד בחובות, ושותפים יחד בזכויות. למעט נסיבות מיוחדות – הם חולקים בחיובים ובנכסים שווה בשווה.

     

    מה זאת אהבה? צפו בכתבה 

    צילום: אסי כהן ואורי דוידוביץ', עריכה: רונה פפר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אלא שבישראל חל הדין הדתי בלבד בנישואין, ולפיו יש צורך בהסכמת שני הצדדים לשם גירושין. בהיעדר הסכמה – אי אפשר להביא לסיומם. יתרונו של הגבר ביהדות הוא ביכולתו לשאת אישה נוספת במקרים קיצוניים שבהם האישה מסרבת לקבל גט. אבל גם אם עשה כן כדי להתיר את נישואיו ולהביאם לידי סיום, גט, יש צורך בהסכמה משותפת.

     

    עסק כלכלי מורכב

    נישואין בין שניים הם גם עסק כלכלי מורכב. שוו בנפשכם עסק כזה, שבו אחד הצדדים לעסק מייחל בכל מאודו לפרק אותו, אך לצד שכנגד אין בעיה להמשיכם וכדי לפרק את העסק המשותף – יש צורך בהסכמתו. ברור שמתחיל משא ומתן לא פשוט. ידו של מי תהא על העליונה? מי יוכל "לסחוט" יותר זכויות, יותר וויתורים ממשנהו?

     

    נדמה שהתשובה כאן ברורה: מי שאצה לו הדרך יפסיד הרבה יותר. בעוד שבדין הישראלי – שעה שמדובר בעסק משותף או בשיתוף בנכסים – הדרך לפירוקם קלה ונעשית על אף העובדה שאחד או יותר מהשותפים אינו מעוניין כלל בפירוק, הרי שבנישואין כשצד אחד מבקש לסיימם, נגזר על בני הזוג להתכתש ולריב, ימים ושעות, לילות כימים כדי לנסות ולהגיע להסכמה. המאבקים הללו, לא רק שמתישים את הנאבקים עצמם – אלא שיש בהם השפעה מכרעת על צדדים שלישיים. ננסה לתאר בקצרה את השפעתם הכלכלית על המדינה.

     

    באפריל 2013 פירסמה מחלקת המחקר והמידע של הכנסת, לבקשת חה"כ דאז, משה פייגלין, מבחר נתונים על גירושין בישראל. (לדו"ח המלא)

     

    כמה עובדות מעניינות עולות מהדו"ח:

    1. בישראל יש כ-107 אלף משפחות חד הוריות עם ילדים עד גיל 17. המספר הזה מהווה כ-6% מכלל בתי האב בישראל. מתוך מספר זה – 60% מהמשפחות הן משפחות שבראשן עומד אדם החי בנפרד מבן או בת זוגו (היתר אלמנים או רווקים). ברוב המכריע של משפחות חד הוריות עם ילדים - 92% - עומדת אישה.

     

    2. כ-150 אלף ילדים חיים במשפחות חד הוריות, שבראשן עומד הורה גרוש או פרוד. זוהי עלייה מסיבית לעומת שנים קודמות. בשנת 2005 היו רק כ-128 אלף ילדים כאלה, ובשנת 1995 היו כ-82 אלף ילדים שחיו במשפחות חד הוריות. כלומר: במשך כ-20 שנים כמעט הוכפל מספר הילדים שחיים במשפחות חד הוריות.

     

    3. שיעור המתגרשים בישראל דומה לשיעוריו במדינות ה-OECD, אך לא בכך אנו עוסקים. אנחנו מבקשים לדעת מה היקף המשאבים הציבוריים שהוצאו לשם הגירושין. על פי הנתונים שמסרו בתי הדין הרבניים, בשנת 2011 היו 10,210 זוגות שהתגרשו ובשנת 2012 – 10,694 זוגות כאלה (כאמור, מדובר ביהודים בלבד).

     (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)
     

    מתוך נתונים אלה, בשנת 2012 נפתחו 8,063 תיקי תביעות גירושין, כלומר דרישה לגט שאינה בהסכמה משותפת; וכ-9,000 תיקים למתן גט בלבד, כלומר גירושין מוסכמים על ידי שני בני הזוג. המשמעות היא שכמעט חצי מתיקי הגירושין בבתי הדין הרבניים הם תיקים של גירושין שלא בהסכמה. מה שמעניין הוא שבתיקים כאלה יש כמעט שוויון בין התובעים: כ-52% מהתובעות – נשים והיתר – גברים.

     

    4. כמעט שני שלישים מתיקי המזונות נפתחו על ידי נשים שתובעות את בני זוגן למזונות. מנגד, רוב הגברים פתחו בתביעות להסדרי ראייה ולהחזקת ילדים (כ-70%). הגברים הם גם אלה שמרבים לתבוע בענייני חלוקת רכוש וממון (מעל שלושה רבעים).

     

    5. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2010 התגרשו כ-13 אלף זוגות נשואים. שיעור זה של מתגרשים נשאר, פחות או יותר, קבוע.

     

    מדי שנה מצטרפים למעגל מבקשי הדיור עוד 10,000 בתי אב – כלומר האנשים הגרושים, בין שהם עם ילדים ובין שאינם. לפי נתוני משרד השיכון, בשנת 2014 נרכשו כ-40 אלף יחידות דיור חדשות. (ראו טבלה שפרסם משרד הבינוי והשיכון לפני כמה חודשים).

     


     

    לשון אחרת: כרבע ממבקשי הדיור הם (לכאורה) בני ובנות זוג שהתגרשו זה מזו. האם לא כדאי למדינה להשקיע משאבים בניסיון לגשר ולפשר בין בני זוג ולשמור על התא המשפחתי כדי להוריד, ולו במעט, את הביקוש לדיור.

     

    ומה באשר להשפעות החברתיות שנובעות מכך שכל כך הרבה קטינים נתונים בסכסוך בין הוריהם על אחזקתם, על מימונם? מהן ההשפעות החברתיות והכלכליות שהמדינה נושאת בהן עקב העובדה שיש בה כל כך הרבה ילדים הגדלים על ידי הורה אחד בלבד, הנתונים להסדרי ראייה?

     

    גם העובדה שבבתי הדין הרבניים הנישואין פוקעים רק בהסכמת הצדדים יוצרת, מטבעה, סחבת איומה בהליכים ופיתוח טקטיקות שנועדו לייאש את הצד המבקש לסיים את היחסים הללו. למיטב ידיעתי, טרם בוצע מחקר ראוי, המכמת את ההוצאות המשקיות בגין סכסוכים אלה, למשל אובדן ימי עבודה, שעות דיונים, העסקת מערכת שיפוט וכדומה.

     

    אלה הן רק הנקודות הראשוניות מתופעה נרחבת של גירושין ונישואין בישראל. מן הראוי להתחיל ולבדוק את התופעה הזו במונחים של כלכלה לאומית, כדי לאפשר לבני הזוג מנגנוני פירוק או גישור ופישור, יעילים יותר, מהירים יותר שיעלו, בסופו של דבר, פחות לכולם.

     

    הכותב הוא שר וחבר כנסת לשעבר. מרצה ותלמיד לדוקטורט במדיניות ציבורית. בעל הבלוג www.paritzky.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אם תתגרשו מחירי הדירות יעלו? "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים