מושתל הכבד הפך ל"כדור פינג פונג" בין השופטים לרופאים

א' סובל מזה שנים רבות ממחלת הכבד. לפני 8 שנים מצבו הפך לסיעודי. א' ביקש לממש את זכותו לקצבת שירותים מיוחדים. המוסד לביטוח לאומי אישר קצבה בשיעור 50 אחוז. בתרגום לכסף מדובר על קצת יותר מ- 1,400 שקל לחודש.

שנה לאחר שהחל לקבל את הקצבה עבר א' השתלת כבד. בחלוף 30 חודש ממועד ההשתלה המוסד זימן אותו לבדיקה תפקודית והחליט שהוא לא נמצא יותר במצב סיעודי. אולם המוסד לא הסתפק בהפסקת תשלום הקצבה מכאן ולהבא. המוסד הודיע כי החלטתו חלה רטרואקטיבית על 18 החודשים שקדמו לבדיקה התפקודית. א' נדרש להשיב למוסד את התשלומים שקיבל עבור החודשים שחלפו.

א' הגיש ערעור לוועדת ערערים לשירותים מיוחדים. רופאי הוועדה דחו אותו. א' פנה לבית הדין לעבודה. זה החזיר את התיק לוועדת הערערים כדי שתשקול מחדש את "שלילת הזכאות הרטרואקטיבית". לא עזר. ועדת הערערים שבה וקבעה כי א' צריך להחזיר גם את הגמלאות ששולמו בעבר.

א' לא ויתר. הוא פנה בפעם השנייה לבית הדין לעבודה. גם הפעם בית הדין החזיר את הדיון לוועדת הערערים. רופאי הוועדה שוב דחו אותו.

אתה אשם במחדלים שלנו

א' עדיין לא נואש. הוא פנה בפעם השלישית לבית הדין לעבודה. השופט דורי ספיבק החזיר את התיק לוועדת הערערים. אולם הפעם, אולי מתוך תקווה לשים סוף לסאגה, הצמיד לתיק הנחיות לרופאי הוועדה: אסור לכם לשלול קצבה רטרואקטיבית אלא אם קיימים מסמכים וראיות מזמן אמת כלומר מהתקופה הרטרואקטיבית ממש או קרוב לה המעידים כי הנכה לא היה במצב סיעודי. "על פני הדברים, לא השתכנעתי שבמקרה של א' הוכח ראייתית שינוי נסיבות המצדיק החלטה רטרואקטיבית שכזו".

האם דבריו של השופט ספיבק שיצאו מהלב חדרו לליבם של רופאי וועדת הערערים? לא. אבל שימו לב להתפלפלויות המשפטיות של רופאי הביטוח הלאומי. איך הם מנמקים את העובדה שהם מצפצפים על פסק דין של שופט בישראל.

כזכור, השופט ספיבק דרש מהם שיחליטו על סמך ראיות "מזמן אמת". לרופאים לא היו ראיות מזמן אמת. מה עושים? מאשימים את הנכה וכך מכשירים את השרץ.

שימו לב לתשובה המתחכמת של רופאי הוועדה: על פי "הנוהל הקיים" נכה מושתל מקבל קצבת שירותים מיוחדים למשך שנה מיום ההשתלה ללא בדיקת יכולתו התפקודית. רבים מהנכים בכלל לא זכאים לקבל את הקצבה אבל הם מקבלים אותה כי המוסד מעלים עין והנכים המושתלים נהנים מן ההפקר.

בתום שנה מיום ההשתלה המוסד מזמן את הנכים המושתלים לבדיקה תפקודית ואז שולל להם את הקצבה עם ראיות מזמן אמת. במקרה של א' המוסד פספס. הוא זימן אותו לבדיקה תפקודית רק בחלוף 30 חודש. כתוצאה מזה אין מסמכים וראיות מזמן אמת מהם עולה כי הנכה חזר לתפקד.

אולם מי אשם בכך, הקשו הרופאים והשיבו פה אחד: הנכה המושתל. ברגע שראה שהזימון לא הגיע בתום שנה מההשתלה הוא היה זה שצריך ליזום בדיקה תפקודית כדי להוכיח שלא חל שינוי במצבו. רק משום שהוא לא דרש כי יבדקו אותו צריך לשלול ממנו בלי ראיות את הקצבאות שהוא כבר קיבל.

אבל החלטתכם הרטרואקטיבית הפכה אותי לבעל חוב והמוסד רודף אותי. מאיפה אני אביא להם את הכסף עכשיו, שאל א' בחרדה. תפנה לוועדה לביטול חובות, השיבו לו הרופאים.

א' פנה לוועדה לביטול חובות. אנשי הוועדה אפילו לא טרחו לתת תשובה. בעל פה מסרו לו פקידי המוסד כי אין כוונה לבטל את החוב.

אשרי המאמינה

א' עדיין לא נואש. הוא פנה שוב, בפעם הרביעית, אל בית הדין לעבודה. השופטת אירית הרמל הבינה כנראה כי הפעם הרופאים רומסים לא רק את כבודו של הנכה אלא גם את כבודם של השופטים. כאשר שופט מוציא מתחת ידו פסק דין ובו הוא מורה להחזיר את עניינו של מבוטח לדיון מחודש בוועדה לערערים, הסבירה השופטת לרופאים את משמעות העיקרון של שלטון החוק, רופאי הוועדה חייבים לפעול על פי הנחיות השופט. במקרה זה רופאי הוועדה התעלמו מהאיסור של השופט ספיבק לשלול זכאות כשאין מסמכים וראיות מזמן אמת. "עולה כי נפלה טעות משפטית בעבודת רופאי הוועדה בכך שלא מילאו באופן מלא אחר הוראות פסק הדין", סיכמה השופטת.

ומה עשתה השופטת הרמל? האם היא הפסיקה את משחק הפינג פונג בין השופטים לרופאי הביטוח הלאומי, משחק אכזרי שהמבוטח נכתש בו בין המחבטים? מה פתאום. היא החזירה את התיק לבחינה חמישית של רופאי הביטוח הלאומי והורתה להם שוב לבסס את החלטתם רק על מסמכים רפואיים מהתקופה הרלוונטית.

אני מבקש לפחות להעביר את התיק לוועדת רופאים בהרכב אחר, פנה א' בדחילו ורחימו אל השופטת, מה הטעם שאותם רופאים ידונו שוב בגורלי כאשר דעתם ידועה מראש?

"לא שוכנעתי כי קיים חשש ממשי שרופאי הוועדה יהיו נעולים בהחלטתם", השיבה השופטת, "אני סבורה שאם התיק יוחזר לוועדה עם ההוראות שלי, ידונו רופאי הוועדה בעניינו של המבוטח באופן אובייקטיבי על פי שיקול דעתם המקצועית בלבד". אשרי המאמינה.