לונה בישראל: פופ חלומי לליל קיץ
לונה האמריקאית נתנה הופעה מצוינת בבארבי התל אביבי, שהלכה והתהדקה מפריטה לפריטה. את השוגייז האמריקאי והמשועשע שלה, הגישה הלהקה על טהרת הסולואים השריריים וכל השירים המוכרים, לצד כמה חידושי אייטיז מרעננים
חלפו 15 שנה בין הפעם הראשונה שראיתי את לונה הנהדרת, במועדון הפילמור האגדי בסן פרנסיסקו (ולמחרת שוב בהופעה למעריצים בחנות התקליטים העצומה אמבה רקורדס) לבין הפעם השניה, אמש (ד') במועדון הבארבי האגדי למדי בתל אביב. העולם השתנה מאוד מאז. אין בנמצא חנות תקליטים גדולה מספיק להופעות המוניות ולונה גם הם כבר לא ממלאי האולמות של פעם. ועדיין, ההופעה אתמול היתה מרגשת, משמחת ונעימה כמו מפגש חברים ותיקים.
להקת לונה הובאה לארץ על ידי המון ווליום במסגרת סדרת "תל אביב שוגייזרז", אבל קשה לקרוא למוסיקה שלה בדיוק כך. היא אמנם עושה שימוש כבד באפקטים של הגיטרות (פעמיים ביקשה הלהקה מאיש הסאונד להעלות את אפקט הריוורב), אך בניגוד ללהקות השוגייז המובהקות, היא אמריקאית יותר, ניינטיזית יותר ובעיקר משועשעת הרבה יותר. בקולו החולמני ומבטו הכחלחל, מנהיג הלהקה דין וורהאם נדמה מביט על העולם דרך פריזמת פופ סהרורית וצינית לעתים.
וורהאם אמור היה להופיע בקיץ שעבר בישראל כאמן סולו - לונה הפסיקה את פעילותה ב-2005 בלי להותיר סיכוי רב לחדש ימיה כקדם - אלא ש"צוק איתן" טרף את הקלפים. כשבאפריל השנה הושק קאמבק ללהקה בליין אפ האחרון שלה - הכולל את אשתו הבסיסטית בריטה פיליפס, את המתופף לי וול (שנדמה כתאום הקירח של בנדיקט קמברבאץ') והגיטריסט שון אידן - נדמה שהיה אך טבעי שיביא את כולם איתו. על הבמה גילתה פיליפס שהם התכוונו להגיע לישראל כבר לפני שנים. "אבל הטיסות היו יקרות מדי", הוסיף וורהאם.
עוד ביקורות הופעות בערוץ המוזיקה של ynet:
סוויד: הופעה עתירת אנרגיה של רוח צעירה
אדום עולה: איגי וקסמן לוהטת כמו בניינטיז
גלוריה גיינור בישראל: אגדת דיסקו חיה
ז'ילברטו ז'יל וקייטנו ולוסו בהופעה: נפלאים
את המופע פתח אמן החימום Cheval Sombre (תרגום לצרפתית של המונח "סוס כהה" או "סוס שחור"), זמר ניו יורקי ששמו האמיתי כריסטופר פורפורה. ישוב על כסא ופורט על גיטרה אקוסטית, הוא העניק פתיחה אינטימית אך מנומנמת לערב, מזמין אנשים להתקרב לבמה וגם לבוא לשבת לצידו, כדי שירגיש פחות לבד.
פיליפס וורהאם הצטרפו לשני שירים בטרם הגיע הזמן לעלייתה של הלהקה שלכבודה התכנסנו. לונה איז אין דה האוס, והאנרגיה במועדון השתנתה באחת. נראה שהלהקה השתדלה להעניק לקהל ממיטב שיריה המוכרים (שכן "להיטים" לא היו לה מעולם. לא סתם כינו אותה במגזין רולינג סטון "הלהקה הטובה ביותר שלא שמעתם"), עם דגש רב על שלושת אלבומיה הראשונים.
השניים גם היו אחראים על הדיאלוג עם הקהל, שהיה קליל וחברי כיאה למפגש ותיקים חמים. אידן סיפר על ארגז הגיטרה הוותיק שלו, שסתם יתפוס מקום בטיסה, והציע אותו למי שמעוניין בקהל. וורהאם מצדו תהה על ארץ המוצא של בקבוק הבירה שבידו, טובורג, ולא נח עד שאישש את השערתו שמדובר בבירה סקנדינבית.
בערב חם של שבוע בוער, היה נחמד לצלול אחורה לקבל עירסול נעים של פופ חלומי ושירים אהובים שתמיד כיף לפגוש שוב.
