"אנחנו עושים מניפולציות בשביל לשרוד"

בואו לקרוא פרק מ"האצבעות על הגבעה"

כך נפתח "האצבעות שעל הגבעה", ספרו הראשון של איתן דרור-פריאר, סופר ומוזיקאי, שגם מנהל הרכב מוזיקלי שמופיע עם שירי משוררות ומשוררים ברחבי הארץ.

"הסיפור התחיל במקרה. ישבתי עם ארבעה חברים לארוחת ערב וחברה אחת אמרה שהיא רוצה להיות סופרת כשתהיה גדולה", הוא מספר על האירועים שהובילו אותו לכתיבה.

"זו היתה בחורה שכל שבוע רצתה להיות משהו אחר. אמרתי לה שאם מתעקשים אז מגיעים לאן שרוצים. לפני שהתחלתי להתעקש לכתוב, לא הצלחתי לכתוב ארבעה משפטים ברצף. כעבור שבועיים התחלתי לפרסם סיפורים קצרים בעתון 'העיר' בירושלים. אחר כך כתבתי סיפורים לילדים בעיתון 'עיניים'. כך גם התחיל הספר, מההתעקשות".

דרור-פריאר הוא ירושלמי, אך כעת גר בדרום תל אביב "הכי דרום תל אביב, דרומית ל'תקווה'". בספר הביכורים שלו מאוגדות שלוש נובלות עדינות נוגעות ללב, מחולקות לקטעים קצרצרים, ונמסרות לקורא באופן מתומצת, שובר לב כמעט.

"האצבעות על הגבעה". שלוש נובלות מקוריות

"אני חושב שאני כותב על רגשות יותר מכל דבר אחר", הוא אומר. אך ספרו נוגע גם בנימי הנימים של התא המשפחתי, על שלל מערכות היחסים המורכבות שבו. זהו ספר אחר, יוצא דופן, שונה בנוף הספרות הישראלית.

"שם הספר הוא שמה של הנובלה הראשונה. זה נראה לי הכי מתאים. הכי מדבר למי שלא מכיר, הכי מסקרן. בהוצאה הסכימו איתי. זה מוזר, אני מקבל קרדיט על מה שכל כך הרבה אנשים היו שותפים לו. אני חייב את הספר הזה להרבה אנשים".

"אני חושב שבשני הדברים אני עושה בעצם את אותו הדבר. בשניהם אני עסוק בלהמציא, גם במוזיקה וגם בכתיבה. כי לכתוב אני לא ממש יודע, אני כן יודע להמציא".

"נדמה לי שמשפחה טעונה בהכי הרבה רגשות. ואי אפשר להתחמק בה מהרגשות ומהאנשים. מההתחלה ועד הסוף. בכתיבה שלי אני נוגע בשני דברים: ברגשות, ובמניפולציות שאנחנו עושים על הזיכרון שלנו. הזיכרון הראשוני שלנו הוא מהבית, ואני חושב שעליו שאנחנו עושים הכי הרבה מניפולציה בשביל לשרוד".

"אני אוהב לכתוב במיטה. לא עם המחשב, אלא אני הולך לשכב במיטה ומתכנן את הכתיבה, ורק אז הולך למחשב לכתוב - ושוב חוזר למיטה לתכנן וניגש למחשב לכתוב, וכן הלאה. אם היתה איזו ספה גדולה מול ים, זה היה מקום כיף לכתוב בו".

"היית מאוד רוצה לשוחח עם רחל המשוררת, להעביר איתה

שחייה לילית בכנרת, לדבר על ספרות ושירה ואז לבקש ממנה לקרוא את מה שכתבתי. יש איזה דימוי על רחל המשוררת הנוגה והעצובה שהוא רחוק לגמרי מדמותה האמיתית.

"זוכרים אותה רק כשהיתה חולה ומסכנה, אבל כבחורה צעירה היא היתה משהו אחר לגמרי. בחורה בת 19, שעזבה את הבית העשיר של ההורים שלה, והולכת לחיות בשומקום יחד עם אחותה. אחרי שנה וחצי היא החליטה שהיא רוצה להיות חקלאית, אחר כך החליטה ללמוד אגרונומיה בצרפת. תוך כדי היא ערכה עיתון היתולי עם מערכונים וכתבה שירים. מדובר בתופעת טבע שהייתי מאוד שמח לבלות איתה על רכס הרים בכנרת".

"יש שני ספרי ילדים שאני מאוד אוהב, ולאו דווקא גדלתי עליהם. הראשון הוא 'סיפורו של פרדיננד', הפר שרוצה להריח פרחים במקום להילחם במלחמות שוורים. שמו של השני הוא 'יוסי וכינור הקסמים' מאת ינוש. מצאתי עותק שלו במקרה.

"זה ספר על ילד שלא גדל. אבא שלו הוא חוטב עצים, והוא מאוד מודאג מזה שהילד לא גדל,

לכן הוא בונה לו כינור שאם הוא מנגן קדימה מי ששומע אותו גדל, ואם הוא מנגן אחורה אז מי ששומע אותו קטן. בסוף, הוא מגיע לירח, ובגללו הירח גדל וקטן. והאבא רגוע כי הילד מצא את המקום שלו בעולם. זה נוגע בפחד הגדול ביותר של ההורים שהילד ימצא את מקומו בעולם".

"'המחברת הגדולה' מאת אגוטה קריסטוף השפיע עלי במיוחד. העניין המרכזי בספר הזה עבורי הוא הצורה. כשאני יושב לכתוב נובלה או סיפור קצר, אני קודם כל עוסק בצורה ורק אחר כך בסיפור. בהתחלה של הכתיבה אין לי מושג מי הן הדמויות ומה יקרה דקה אחת קדימה. אני כן יודע מהי הצורה שאני רוצה לעבוד איתה ובאילו תכנים אני רוצה לגעת. יש הרבה סיפורים בעולם ואני רוצה לבחור צורה שתרתק אותי".

"אני חושב שהיא די מדהימה כמו שהיא. יש פה יצירה נפלאה עם המון סופרים שכל אחד מביא איתו משהו משלו. רק שתמשיך ככה".