נעמי עוברת מיגון לניגון
לאחר מות בתה, אופיר, במדבריות המלח של בוליביה לפני כארבע שנים, נעמי גורדון-חן בחרה שלא לשקוע בשכול. היא החלה להתחקות אחר חייה של אופיר והחלה ללמוד אומנות בשנקר. יחד עם בעלה היא הקימה את קרן "בשביל אופיר" שמקיימת פרויקטים ברחבי הארץ למען הקהילה
מטרת הקרן היא לעודד את האמנות ואת היצירה בקהילה ולתמוך ביוצרים מתחומי אמנות מגוונים, במטרה להמשיך את דרכה של אופיר ואת השביל המיוחד שהיא סללה ובו הלכה. אופיר נולדה בחודש מאי, חודש של אביב, של התחדשות ושל פריחה. היא עסקה בתחומי אמנות רבים, חלמה ללמוד אדריכלות ובמקביל לא הפסיקה לרגע לתרום לקהילה.
לאופיר היה כרטיס אדי. היא נהרגה במקום מרוחק בבוליביה ולא הייתה אפשרות לתרום את איבריה כפי שרצתה וציוותה. בשבילי, המשך דרכה, עידוד האמנות בקהילה והנתינה בדרך של הגשמת חלומם של אחרים, משולה לתרומת איבריה. האמנות נותנת תקווה ומשרה אופטימיות, עושר צבעוני ושמחת חיים דווקא במקומות בהם רב הקושי. באמצעות האמנות אני מצליחה להמשיך את דרכה של אופירי, להשאיר אותה איתנו, בחיינו, ולתת לה להשפיע על העולם למרות שפיזית היא איננה.
בחרתי להתמקד בחיים ולהפוך את היגון האישי שלי לניגון, מתוך רצון עז לזכור את 22 שנותיה של אופירי עם המשמעות והנוכחות הגדולה שלה בחיי. לאחר מותה ראיתי בתיאטרון הבימה את ההצגה "אדם לא מת סתם", בו דבורה בארון אומרת: "בסופו של דבר אדם לא מת ככה סתם וכמוהו הגרגרים הנטמנים באדמה, מכים בה שורשים ומצמיחים חיים חדשים". המשפט החזק הזה שסיים את ההצגה הדהד בראשי המון זמן. באמצעותו הבנתי שאופיר לא מתה סתם.
מכאן נולד המיזם "פסיפס חיים". אני טומנת את הגרגרים שאופיר הותירה ומחברת את כולם לאהבה שלה. כ
י כזו היא היתה. עם נתינה ענקית וניגונים שבאו מהנשמה.
בעקבות מותה של בתי עשיתי שינוי משמעותי בחיי, שיניתי את מסלול הקריירה והתחלתי ללמוד "אמנות קהילתית" בשנקר. במהלך פרויקט הגמר של לימודיי התנדבתי בבית הדיור המוגן של רשת "משען" בנאות אפקה בתל אביב. מערכת היחסים שנרקמה עם דיירי הבית הייתה מיוחדת וקשה היה לי להיפרד מהם בתום לימודיי. כך החלטתי להקים, בסיוע קרן "בשביל אופיר", את פרויקט 'פסיפס חיים - אפקה'.
פסיפס הוא ביטוי צורני מדהים של רעיון הכוח שבריבוי. המוני פרטים קטנים דומים וגם שונים, יוצרים תמונה, שמשקפת שלם חדש. בחרנו בפסיפס כמדיום נפלא לעבודה קבוצתית אשר כמו מכילה, בהווייתה, את יוצריה הרבים. הפסיפס גורמים לשברים ולחלקי כלים בעלי עבר וחיים מלאים – לחיות שוב במרקם חדש וייחודי, גשמי ורוחני כאחד. כל זה מתחבר באופן אינטגראלי לטרגדיה האישית שלי, כאשר אני מצליחה לאסוף את כל השברים שבחיי וליצור מהם שלם חדש.
השלב הראשון של הפרויקט הוקדש לעבודה במעגלים סביב זיכרונות וחוויות אישיים. יש בזיכרון מימד מאד אוניברסאלי וכל אחד מהדיירים בבית הדיור המוגן בחר איך לבטא את הזיכרון שלו במילים. החוויות והזיכרונות שעלו באו לידי ביטוי בסיפורים אישיים המבטאים יחד פסיפס חיים. המשתתפים בפרויקט עברו תהליך שהביא אותם לבטא תחושות ורגשות שעורר בהם הסיפור. חלק מהמשתתפים בפרויקט הפכו להיות בעלי תפקידים חברתיים חדשים שיש בהם משמעות, עיסוק ומטרה דרכם התגלה טעם של התחדשות ויצירה.
בשלב השני הסיפורים הכתובים של הדיירים נמסרו לילדים מבית ספר אנתרופוסופי, שהעניקו לזכרונות המבוגרים ביטוי ציורי. השילוב בין אוכלוסיית הקשישים לבין תלמידי בית הספר מבטא את ה'פסיפס האנושי' המחבר בין הדורות. המשתתפים ראו כיצד הסיפור שלהם 'לובש צורה' דרך העיניים של הילדים ויכלו להביע את דעתם, להזדהות או לבקש תיקון. היה זה מרגש לראות כיצד סיפורי חיים של אוכלוסייה מבוגרת מתקשטים בנאיביות וכיצד האמירות האישיות באו לידי ביטוי ויזואלי כיד הדמיון הטובה. לילדים הייתה נורא חשובה איכות הציורים כי היה ניכר שהם מתרגשים לצייר זכרונות עמומים הלקוחים מחייו של אדם אחר. בזכרונות המבוגרים היה שגור המון כאב וצער ובעזרת הילדים הפכנו אותו לתקווה ושמחה טהורה.
בשלב האחרון יצרנו עם דיירי הבית שולחנות פסיפס המבוססים על ציורי הילדים. פעולת חיבור הפסיפס אינה פשוטה ונחשבת למאתגרת, אפילו לאמנים המתמחים בתחום. ניתן לראות כיצד אוכלוסיית הדיור המוגן, שחשה פעמים רבות קשיי שגרה ובדידות, חיבקה את האתגר ורצתה בעיצוב השולחנות שיקשטו את חצר הבית בסיפורי החיים שהציפו. כך נוצרה, בשלושה שלבים, עשייה משותפת בעלת נראות אסתטית מרשימה ביופייה ובתוכנה, יצירה שנעשתה באבני פסיפס ששובצו על שולחנות לישיבה בגן הבריכה של הבית.
במשך ששה חודשי עבודה, עקב בצד אגודל, נרקמו מערכות יחסים תומכות שבבסיסן ערכים כמו כיבוד האדם, סובלנות, נתינה, שותפות וחברות. הפסיפס היווה שילוב הרמוני של קוביות זכוכית חתוכות ביד, לא זהות בצורתן, לידי תמונה שלמה תוך שימוש בטכניקות וכלים שונים. צפייה בפרויקט אפשרה לי לראות את חיי בצורה דומה: כיצד ניתן מהמקומות הקשים ביותר לאסוף את השברים וליצור עולם חדש, שלם ומלא בנתינה שממלאת אותך באושר. המשתתפים, המבוגרים והצעירים כאחד, גילו שהם יכולים להעז, לחלום, ליצור ולהרגיש התחדשות ומשמעות. התהליך עורר מחשבה, התרגשות וסקרנות, יצר תקשורת בין הדורות, משמעות אישית וחברתית ותחושת שייכות קהילתית. למדה, לאחר מותה של אופיר, בתכנית ההכשרה "אמנות קהילתית" בשנקר והיום היא מתחילה שנה ב במסגרת לימודים לתואר שני, במסלול "שינוי חברתי באמצעות אמנויות" במכללה לחברה ואמנויות.
נעמי יזמה והובילה פרויקטים קהילתיים נוספים ובימים אלה מוקמת 'גלריית רחוב' שתפתח ב- 3.9.15 עם תערוכה בנושא "בית", פרויקט משותף בין המרכז הקהילתי חוף חפר וקרן "בשביל אופיר", אותה יזמה והקימה יחד עם בן זוגה, יפתח חן. הכל בהתנדבות ולטובת הקהילה.
לפנייה לכתב/ת 
