שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    היהודייה הנודדת
    אז לאן אנדוד השנה? בין בתי כנסת שונים עם נוסחים שונים? נחלק את הילדים ואת התפילות ביני לבין אישי? עת לברוא מרחבים חדשים-ישנים, לימוד המגשר על המרחבים הנרכשים כדי ליצור גשרים מעל נראטיבים

    "לאן נלך השנה להתפלל?" - מסתבר שיש כבר בחירה! במרחב ההתחדשות היהודית קיימות אפשרויות מרתקות להתפלל וללמוד בחגי תשרי. ממניינים של התנועה המסורתית, רפורמית, מניינים עצמאיים, ביתיים ועוד. תפילה צמודת סידור ,יצירתית פחות או יותר, מדיטציה , שירה רבה בטבע , במתנ"ס או בבית הכנסת. מרחבי תפילה ולימוד רבים נפתחים בכדי לענות על הצמא הגדול של ישראלים אשר נפשם חשקה בחוויית תפילה ישראלית  בשפה ברורה ונעימה, עם תיווך מרבי לנאמר במקורות ובעיקר עם אפשרות לחוויה משפחתית יהודית. כרב (כן, אני יודעת, רבות מעמיתותיי מעדיפות את השם רבּה) הייתי עדה למאות אנשים שרגליהם הובילו אותם לבית הכנסת, הם חיכו לדרשה, לטקס המשפחתי שבין התפילות, אלו אנשים שכמהים לחיבור יהודי משפחתי גם אם זה רק פעמיים בשנה.

     

    עוד דעות ב-ynet

    דרוש מודל חדש לשערי הכניסה לעם היהודי

    לעודד חמש יחידות מתמטיקה, זה כדאי?

    מי במים ומי באש

    ביקורת חברתית מאהבה

    כישלון מדיניות יישוב הסכסוכים האירופית

     

    אצלי, בכל שנה בראש השנה וביום כיפור, מתעורר לו אותו קול פנימי שקורא לי לשוב הביתה אל נוסח התפילה המרוקאי שגדלתי עליו, אל הפיוטים, אל שירת המענה אל החיבור הראשוני ביותר - אל המשפחה. לפני 15 שנים כשחזרתי שוב אל בית הכנסת שפלט אותי בגיל 12, בחרתי את מקומי ליד הנשים הזקנות שאינן קוראות מהסידור כדי ללמוד להתפלל מחדש. הן כיסו את פניהן ומלמלו. מקצת שמעתי: תחנונים על החיילים של עם ישראל, על הביטוח הלאומי, בקשה לבריאות. לא חיפשתי את המילים, אלא היה זה הרצון לחבור אל הבלתי אמצעיות שלהן עם אלוהים, ללמוד מהן את מה שאיבדתי בניתוח האקדמי. הן היו מקפידות לפתוח את המחיצה כאשר ההיכל היה נפתח, שזה בעצם רוב זמן התפילה, ואני לידן נדבקתי בדבקותן.

     

    כיום אני אמא לשלושה ילדים קטנים, הזקנות שלי הלכו לעולמן. את מקומן תפסו נשים צעירות מזרחיות מזן חדש. אלו שלא מרשות לטפח מחיצה להיפתח, כאלו שמעירות על הרעש של הילדים, על אורך השרוולים, בקיצור בלניות תפילה. על המקום הצפוף בעזרת הנשים תמיד הייתה תחרות - אבל האם אני מוכנה להמשיך ולשחק את משחק הכיסאות הזה?

     

    זוהי בעצם הוויה יהודית קרועה. אולי מתחברת להוויות בסיסיות יהודיות. של מי שחשה בבית בעולם המזרחי, מתפעמת מהמרחב הספרותי וההלכתי, מחוברת לשירה העכשווית ובאותה נשימה מתקשה לקבל את התהליכים האיטיים המתחוללים בו. הויתור על תפקידי הובלה נשיים ואמירה נשית דתית חינוכית לילדי, בשל טיעוני צניעות וכבוד, היא מחיר גבוה מידי עבורי. אינני בטוחה שההיאחזות בטיעון על חוסר הסתירה שבין ההלכה למציאות אצל חכמי המזרח במאתיים השנה האחרונות מרגיע אותי כי מעטים החכמים המזרחיים אשר נענים באופן דומה לאתגרי המודרנה כיום.

     

    עדה אני לחלקים רבים מצעירי הציבור המסורתי שכבר אינם "נאמנים למסורת", בנות דודותי המסורתיות מתנתקות מהוויתן המשפחתית-יהודית וגם מה שקיבלו מאמותיהן הולך ונשכח. כמובן מדירות רגליהן מסממני בית כנסת כל שהוא ואין מה לדבר על לימוד בתוכנית בית מדרשית כלשהיא. כך שבאופן סמבולי בעוד שלגברים קיימת האפשרות להתפנק להם במזגן במרחב המסורתי המוכר - לנשים מזרחיות המרחב הממשי והסימבולי מנוכר.

     

    אותה תחושות תלישות שמתחדדת אצלי בחגי תשרי מוכלת גם על המרחב הפלורליסטי. כל בתי הכנסת (מלבד המניין הספרדי השוויוני בי-ם) ובתוכן המניינים של התנועה המסורתית אשר אני מכבדת ומוקירה, מתפללים בנוסח אשכנז.

     שליחי ושליחות הציבור מתבשמים פה ושם בכמה פיוטים ונעימות מזרחיות אבל השפה שונה, הקודים שונים והתחושה קיימת - זה לא הבית. אכן תנועת ההתחדשות היהודית כמעט ולא נוגעת בציבור המזרחי, אין נהירה לבתי המדרש ולמניינים המרתקים שנולדים להם בישראל, על כך כבר נכתב ויש לערוך חשבון נפש מקיף בנושא.

     

    אז לאן אנדוד השנה? בין בתי כנסת שונים עם נוסחים שונים? נחלק את הילדים ואת התפילות ביני לבין אישי? עת לברוא מרחבים חדשים-ישנים, לימוד המגשר על המרחבים הנרכשים כדי ליצור גשרים מעל נראטיבים. כדי לאפשר מנוח לנפשי, ליהודיה הנודדת שבי .בע"ה נעשה ונצליח.

     

    חגית סבאג ישראל היא רב בתנועה המסורתית. פמניסטית מזרחית, מתגוררת בבאר שבע ומלמדת ב"קולות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "היהודייה הנודדת"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים