בדרך להפוך לעוד טוטנהאם: המשבר בליברפול
האוהדים עדיין חיים על תהילת שנות ה-70 וה-80, אבל המציאות - זו ששוב הוטחה בפניהם עם כשלונו ופיטוריו של ברנדן רוג'רס - שונה לחלוטין. נדב יעקבי על מועדון הפאר התקוע
אין הרבה אנשים שמכירים את מועדון הכדורגל של ליברפול טוב יותר מאשר ג'יימי קראגר. הוא הגיע לקבוצה כשהיה בן 9 וסיים את הקריירה כעבור 25 שנה, לאחר 737 משחקים. זה היה לפני שנתיים.
ולכן, כאשר קראגר, כיום פרשן מוערך ברשת הטלוויזיה "סקיי" ובעיתון "דיילי מייל", מדבר, אנשים מקשיבים. במיוחד כשהוא מדבר על ליברפול ועל המאמן האחרון שלו בקריירה, ברנדן רוג'רס.
ביום ראשון בערב, שעה קלה לאחר שנודע על פיטוריו של רוג'רס בעקבות ה־1:1 בדרבי מול אברטון, אמר קראגר: "רוג'רס לא יכול להתווכח עם ההחלטה. הוא אימן את ליברפול למעלה משלוש שנים, לא זכה בשום תואר והעפיל לליגת האלופות רק פעם אחת. זה לא מספיק טוב עבור מועדון כמו ליברפול". את זה יודעים כולם, אולם הדברים הבאים שאמר קראגר הם החשובים באמת: "ליברפול הופכת להיות טוטנהאם. הם חושבים שהם מועדון גדול, אבל האמת היא שהמועדונים הגדולים באמת כבר לא מתייחסים לליברפול".
כמה חד, מדויק וכואב. במיוחד כשזה מגיע מאדם שמזוהה כל כך עם ליברפול אבל לא נותן לפנטזיות להסתיר את המציאות.
מבחינת מרבית אוהדי ליברפול, הקבוצה שלהם לא נופלת מאף אחת. גם כשהיא מסיימת בתיקו בליגה האירופית עם קבוצה שווייצרית זוטרה כמו סיון. האוהדים מנופפים ב-18 אליפויות, חמש זכיות בגביע אירופה לאלופות ואינספור תארים נוספים וזה בדיוק העניין. ליברפול חיה על תהילת העבר, על שנות ה־70 וה־80 המופלאות. התקופה ההיא הפכה את ליברפול למועדון ענק, מפואר ונערץ, עם עשרות מיליוני אוהדים בכל העולם. רק שבין תהילת העבר לבין המציאות העכשווית אין שום קשר.
הפער הכלכלי מדבר
לא רק שמאז האליפות האחרונה, זו שרוני רוזנטל היה אחד הכוכבים שלה, עברו 25 שנה, אלא שהכדורגל השתנה ללא הכר. הכדורגל של 2015 נשלט על־ידי הכסף הגדול, ולמרות שליברפול הוא מועדון עשיר הוא לא מתקרב לעוצמות הכלכליות של מנצ'סטר סיטי, צ'לסי, מנצ'סטר יונייטד ואפילו ארסנל.
את עונת 2013/14, העונה בה ליברפול הייתה הכי קרובה לאליפות ב-25 השנים האחרונות, היא סיימה עם הכנסות של 256 מיליון ליש"ט. מרשים, אבל זה הציב אותה רק במקום החמישי בפרמייר ליג. יונייטד הכניסה כמעט 200 מיליון יותר.
ככל שהפער הכלכלי בין ליברפול לארבע הגדולות הולך וגדל, ליברפול הולכת אחורה. והמשמעות היא שהשחקנים הטובים ביותר בשוק לא יגיעו אליה. כוכב העל האחרון שחתם בליברפול היה לואיס סוארס, ואחרי העונה האדירה שלו הוא מיהר לעבור לברצלונה. בקיץ האחרון הסיפור חזר על עצמו עם ראחים סטרלינג. הכישרון הגדול ביותר של ליברפול הבין שהקבוצה קטנה מדי מבחינתו. המעבר למנצ'סטר סיטי שידרג אותו דרמטית, גם מקצועית וגם כלכלית.
וזה המלכוד שבו מוצאת עצמה ליברפול: ככל שהיא תמשיך לדשדש מאחורי ארבע הגדולות ולא תעפיל לליגת האלופות, הפער בינה לבין הגדולות באמת רק יילך ויגדל. רוג'רס פוטר כי לא הצליח לחלץ את ליברפול מהמלכוד הזה, ואין ספק שיש לו אחריות לגבי המצב בו נמצאת הקבוצה, גם בגלל השינויים התכופים בסגנון ובטקטיקה והתחושה שהוא איבד לגמרי את הכיוון.
אבל עיקר האחריות היא על הבעלים האמריקאים של המועדון, FSG ("פנוויי ספורט גרופ"), בבעלותו של ג'ון הנרי, הבעלים של קבוצת הבייסבול בוסטון רד סוקס.
ועדת ההעברות
ליברפול נרכשה על־ידי FSG באוקטובר 2010 ובמהלך 5 השנים שעברו מאז הניהול התבצע למעשה בשלט רחוק מבוסטון, בשיטות שעבדו היטב בבייסבול והיו מבוססות על סטטיסטיקות ועל התיאוריות של הספר המפורסם "moneyball". כך למשל ההחלטות לגבי צירוף שחקנים חדשים התקבלו על־ידי "ועדת ההעברות", כשרוג'רס הוא רק קול אחד בתוך הוועדה.
אלא שמה שעובד בבייסבול, לא בטוח שמתאים לכדורגל. ליברפול קיבלה הרבה מאוד כסף על המכירות של סוארס (75 מיליון ליש"ט) וסטרלינג (49 מיליון), אבל ביזבזה את הכסף ברשלנות. רוג'רס, למשל, התנגד לרכישתו של מריו באלוטלי ואמר שהאיטלקי יביא רק צרות, אולם הדבר נכפה עליו.
לזכותם של אנשי של FSG ייאמר כי הם מבינים שכדי לסגור את הפער הכלכלי, ליברפול חייבת להגדיל את ההכנסות באמצעות הגדלת האיצטדיון. העבודות כבר החלו, ובעוד כשנה הקיבולת של אנפילד תגדל מ־45,500 מקומות ל־59,000, לצד כמה עשרות תאי צפייה.
בינתיים תצטרך ליברפול להתאושש מפתיחת העונה הבינונית שלה, ומי שכנראה יופקד על כך הוא המאמן הגרמני יורגן קלופ. כנראה זה רק עניין של זמן עד שיחתום. אבל קלופ רוצה להצליח, וכבר דרש שהמילה האחרונה בנושא ההעברות תהיה שלו. אם יעבוד בתנאים בהם עבד רוג'רס, כנראה שגם הוא לא יגיע רחוק.
לפנייה לכתב/ת 
