אני שמחה בשבילה, אבל זה כל כך כואב לי

עוד בנושא:

הפייסבוק הציל את רסיסי האגו האבוד

מאז שהוא עזב אותי אני בחרדות

לפני פחות משנה, הכירה מיכל את שלומי, ולמעשה יצאה בין לילה מהקטגוריה 'חברה לצרה' והפכה להיות סוג של צרה בפני עצמה, מעין תזכורת לדניאלה שהפעם היא באמת לבד. מטופלים רבים מעלים את סוגיית הקנאה וכמעט תמיד מגיעה אחריה התנצלות גורפת כמו זו שדקלמה דניאלה: "אני אוהבת אותה, אני שמחה שטוב לה, באמת, אני ממש מאושרת בשבילה, אבל זה כל כך כואב לי".

במקרה של דניאלה, מעבר להיבט הרגשי, קרה דבר מה נוסף. כשהיא אומרת את זה, אני יכולה להבחין איך ידיה נשלחות באופן אינסטינקטיבי אל הבטן התחתונה, ונעצרות שם.

"מה קורה לך בבטן?", אני שואלת ומצביעה אל עבר ידיה. "לא יודעת", היא אומרת. "לא שמחתי לב, אבל אשכרה כואבת לי הבטן כשאנחנו מדברות על זה. קצת כמו כאבי מחזור". "ומה זה אומר בעצם?", אני מקשה. "שכואב לי ברחם בכל מה שאני שומעת על מישהי אחרת שהצליחה למצוא אהבה. זה פשוט שורף לי בלב וכואב לי בבטן", היא עונה בצער.

סבך רגשי שמתחיל בקנאה

אם אני לרגע פורמת את כל הסבך הרגשי הזה של דניאלה, הרי שהוא מורכב מכל כך הרבה רבדים. ראשית, קנאה - אותו רגש אכזר ומפלח. קשה להסבירו אבל קל, כל כך קל, להרגישו. הוא נוצר כשיש למישהו אחר משהו שאין לנו, אך היינו רוצים שיהיה. במצב כזה, של רצון בזוגיות, הקנאה מופעלת באופן כל כך מהיר ונפוץ. זה יכול להיות זוג זרים ברחוב שמחזיקים ידיים, חברה שנכנסת להריון, תמונות ירח דבש בפיד, או אפילו תאריך של חג או סתם שבת.

אם נעמיק בו קצת, נגלה שרגש הקנאה מורכב מסט של שלושה רגשות שליליים בסיסיים - כעס, פחד ועצב. כעס על עצמי, על מישהו אחר, או על העולם - שזה לא קורה לי. פחד שזה לא יקרה לעולם, שאשאר לבד, שלא אממש את ההורות שלי, ועצב על שאני במצב הזה, לבד.

זהו, גם היא מאורסת. החברה הרווקה האחרונה שעוד נותרה לי(צילום: Shutterstock)

עוד רגש לא חיובי שמתווסף לקודמיו, הוא תחושת האשמה. המצב הזה הוא כמו להוסיף לעצמנו חטא על פשע. הרי אנחנו כל כך רוצים להיות אנשים טובים ולהתעלות מעל רגשות שכאלה, במיוחד מול אנשים שאנחנו אוהבים. מי לא רוצה לתפוס את עצמו כאדם מפרגן, נדיב רגשית ובעל לב אדיר? ופתאום זה קשה עד בלתי אפשרי לשמוח עבור אלו שאמורים להיות חברינו הטובים ביותר.

רגשות האשם המתווספים לקנאה מחדדים את הכעס והעצב והופכים את דניאלה, כמו רבים אחרים, למאוכזבת - לא רק מהמצב אלא גם מהאדם שהיא הפכה להיות. ושלישית, הדיסוננס בין הגוף - או במקרה הזה הרחם, ובין המציאות בפועל. זוהי תגובה פיזית עוקפת תודעה. הגוף שלה, בגיל 33, ממש מסמן לה שהוא בשל ובכל סיפור הצלחה כזה או אחר של מישהו אחר, התגובה הפיזית לא מאחרת לבוא. זה לא כואב רק בלב, אלא מציק בבטן וממש מכווץ את הרחם.

הפתעתי את דניאלה כשאמרתי לה שאני שמחה שהיא חווה את כל זה. "מה?!", היא שאלה כמעט מזועזעת בעיניים מוצפות. "מה יש לשמוח? ומה יכול בכלל להיות חיובי בסיטואציית קנאה שכזו?". ובכן, התשובה היא קבלה עצמית. עלינו להבין שהקנאה לא הופכת אותנו לאנשים פחות טובים, אלא לאנושיים. זהו רגש סופר טבעי, שאפשר בקלות להבחין בו גם אצל ילדים (ואז זה דווקא מתוק ושובה לב), ואפילו אצל חיות (כלב שקנאי לבעל הבית שלו, הוא כלב נאמן וטוב), מה שאומר שזה רגש בסיסי שנולדנו איתו, ולכן במקום להלחם בו או לבוז לעצמנו, צריך לקבל אותו ולנסות להבין מה הוא מייצג עבורנו.

כששאלתי את דניאלה "מה את הולכת לעשות עם זה?", היא השיבה: "אני הולכת לשנות את המצב הזוגי שלי. אני לא יכולה להמשיך ככה". והיא לא סתם אמרה זאת. קנאה נחשבת לאחד הרגשות שהכי מניעים אותנו לפעול, ובמילים אחרות, קנאה היא מקפצת מודעות מבורכת. הפירוק של הקנאה לפחד, כעס ועצב, שפך אור לדניאלה על כל קשת הרגשות שלה, וההבנה החדשה אפשרה לה הרבה יותר אוויר בנשמה.

דניאלה החליטה לסמן לעצמה תאריך דד-ליין. "בגלל שאשכרה הרגשתי את הרחם שלי, הבנתי שלא רק זוגיות אני רוצה, אלא את כל החבילה, ואני משתוקקת כבר לילד". עד הרגע הזה היה קשה לה לשים יעדים מדידים בכל הקשור למציאת אהבה, אבל באותה פגישה היא סימנה לעצמה עד מתי יהיה לה ילד, תאריך כזה שמשאיר מספיק זמן למצוא אהבה, והכרה שזה יקרה ולא משנה מה.

הכותבת מאמנת אישית וזוגית בנקודתיים - תהליכי זוגיות