אשתי מסרבת להסתפק במועט, והאשמה עליי
כשהג'ינג'ית חזרה עם שקיות חדשות, רון רוזן נזכר בברכה המרגשת של גיסו, שהמליץ לילדותיו להצליח להסתפק במועט וליהנות ממה שיש. את הג'ינג'ית זה לא שכנע
עוד בנושא:
הגיע הזמן שתסלחו באמת לבני הזוג שלכם
אשתי ביקשה את רשותי כדי לנהל רומן
לבן זוגך הפרעת קשב? 6 דרכים לעזור לו
אני לא זוכר מה בדיוק היה התוכן, אבל אני זוכר בדיוק איך הוא סיכם. זה מהדהד לי בראש מאז וממחיש לי את הפער הבלתי נתפס כמעט בין הערכים שגדלנו עליהם למה שהפכנו להיות. הוא השתמש בברכה ששכחתי שקיימת בשפה שלנו, "הלוואי", הוא אמר, "שתדעו להסתפק במועט". בום! אני ממש זוכר איך התהפכה לי הבטן כשהוא אמר את זה, ולא רק בגלל הרוטב המוזר של הסלמון.
השבוע, כשהג'ינג'ית חזרה הביתה שוב עם שקית מלאה שעליה לוגו שמתחיל במשהו ומסתיים ב"פארם", נזכרתי בברכה הזו והבנתי כמה דברים חשובים: א. רק כשהג'ינג'ית חוזרת הביתה עם שקיות זה מזכיר לי שצריך להסתפק במועט.
ב. אני נזכר בחודשיים האחרונים שצריך להסתפק במועט לפחות 4 פעמים בשבוע. ג. יש חוסר קורלציה מובהק בין מצבנו הכלכלי שגם הוא, אפילו יותר מגיסי, מציע להסתפק במועט, לבין התקף המאניה הארוך ביותר בהיסטוריה הרפואית המתועדת - שמיושם בקניות אובססיביות, ושתקף מכל הג'ינג'יות שלא מסתפקות במועט דווקא את זו שלי.
"תגידי זה יגמר מתישהו? אני אשכרה מדבר לקיר הא? שלשום כבר הוצאת שם 400 שקל מיותרים לגמרי, אז מה עכשיו?", אמרתי, וכדי להוכיח שלפתי מהשקית שפופרת ענקית של "קרם לטיפול בפצעי קור". "את רצינית? וואט דה פאק?", צעקתי. "היו לך הרבה פצעי קור באוגוסט?". הרגשתי שאני מתחיל לרתוח. "זה היה במבצע", היא ענתה בנימה שהיה ברור ממנה שמבחינתה היא ניצחה כרגע את הויכוח. זרקתי את השפופרת על השולחן במטבח בעצבים ולקחתי אויר.
"תקשיבי, נשמה שלי", קיימנו את השיחה הזו אמנם יותר מ-30 פעם, וברור לי שאין לה שום משמעות, אבל בכל זאת אני מנסה שוב, "אפשר למתן טיפה הוצאות לא מאד הכרחיות? אפשר לנסות למצוא תחביבים שקשורים מעט פחות לעולם הרכש, ושיתנו לי לפחות את התחושה שאת מבינה את מצב העו"ש שלנו? את יכולה בבקשה לנסות לפחות בתקופה הזו, להסתפק במועט?".
"למה בעצם?" היא שאלה אותי והשאירה אותי בלי מילים. "למה שאני אסתפק במועט, רון? למה שהילדים שלנו יסתפקו במועט? למה אתה, שלימדת אותי לחיות בגדול ולחלום בענק מבקש ממני להסתפק במועט? ואיך זה עם הולך עם אמביציה וקריירה ושאפתנות, ושאר המילים הגדולות שאתה יורה תמיד כשאתה רואה אותי נחה? ואיך זה מתחבר לגאודה עיזים שאתה קונה ב-160 שקל לקילו? תקשיב לי טוב, באתי ממועט ואני לא חוזרת לשם! אז רד ממני, ותמצא דרך להחזיר אותנו למסלול של צמיחה במקום להטיף לי ולשכנע אותי להסתפק במועט". אמרה והלכה כועסת לחדר.
טוב, לזה לא ציפיתי. אני מודה. אני גם מודה שיש לי חלק לא מבוטל ביצירת מפלצת הצרכנות הזו שיצאה משליטה. ואולי היא בעצם צודקת, חשבתי. על מי אני עובד? אנחנו הרי מקדשים את ערך ההישגיות וחיים אותו, אנחנו יונקים את קדושת מימוש הפוטנציאל שלנו מיום ההורים הראשון בכיתה א', אנחנו לומדים באוניברסיטה כדי להתממש בגדול, ועובדים בשביל זה 14 שעות ביום ומוותרים על חיי חברה, שלא לדבר על גידול הילדים שלנו, כמו שבאמת היינו רוצים. אז לבוא עכשיו ולצפות ממנה שתהפוך תקליט, לצפות משנינו שנשמח פתאום בחלקנו ושנסתפק במועט? כנראה שזה באמת מעט נאיבי מצידי.
"פשוט נמאס לי מהמרוץ הזה, אז חשבתי שאם נצטמצם קצת אולי באמת נלמד ליהנות מפחות", דיברתי אל הגב שלה שהופנה אלי בהפגנתיות מהצד שלה במיטה. "אני פשוט מבין את המשמעות הרחבה של הרגלי הצריכה האלה על החיים שלנו. לא מבין מה יש לך לכעוס", אמרתי כשבכוונתי לכבות את הלהבות לפני שנרדמים כדי לחסוך לשנינו בוקר שחור למחרת. היא שתקה, אבל יכולתי לשמוע אותה כועסת.
"תקני מה שבא לך, בסדר?", ניסיתי להצחיק אותה ולגמור עם זה כבר, "יש מבצע על ספריי להרחקת תנינים, אני מסכים שתקני לנו מחר", ליטפתי אותה בגב. "אל תיגע בי ותן לישון", ענתה בזעם. "טוב, מה את כזאת קרה?" נעלבתי. "יש לך קרם על השולחן מטבח, תשתמש בו".
לפנייה לכתב/ת 
