לא עשיתי סקס שנתיים ולא בא לי להכיר
"כשאני חושבת על סקס, אני לא מרגישה כלום. הליבידו שלי הלך לאיבוד במערבולת הרגשית של המשבר ההוא ולא חזר מאז. כשאני פוגשת בחור חמוד או משהו כזה, משהו בי כל כך נבהל ונלחץ עד שאני מיד הורסת. אני קולטת שבלי ליבידו קשה לי לחשוב על זוגיות. ואני מתה לזוגיות". אימון אישי
"יש דברים בחיים שהופכים להיות הרגל כל כך מושרש שאין לך מושג כבר איך לנפץ, או אם את בכלל רוצה לנפץ", היא מצהירה כבר עם תחילת פגישתנו. "נגיד אני, לדוגמה, רכבתי שנים על טוסטוס. תביני, גם ביום חורף הכי סוער לא עליתי על אוטובוס. שמתי חליפת סערה צהובה כזו, פלסטיקית, ויצאתי לגשם. נרטבת, קפואה, מסכנת את עצמי, אבל הרגל זה הרגל".
עוד בנושא:
אבל הוא "קליל" ואני "זורמת" וסובלת
או-קי, אני מנסה להבין מה עומד מאחורי המטאפורה הזו, ולמה גלי טורחת להסביר לי בכזו להיטות על טיבם של הרגלים. זאת הפגישה הראשונה שלנו ואני רואה מולי בחורה מגניבה, 'טום בוי' כזו מהזן הנון-שלנטי. בת 35, שנראה שקסם יכול בקלות להיות שמה השני. היא מלאת דימויים כפי שבטח הבנתם, ולא פשוט מכל הסיפורים שלה לדלות את הסיפור האמיתי - מה הביא אותה לכאן.
"ואיך זה קשור לזוגיות?" אני שואלת אחרי שנתנה לי דוגמאות על סיגריות והרגלי שינה, ואז זה בא: "לא עשיתי סקס שנתיים וההתנזרות הפכה להרגל חזק". בום. במשפט אחד זנחה גלי את המטאפורות והתחילה לספר איך עד גיל 33 היו לה מעט מערכות יחסים קצרות והרבה לילות ארוכים וסוערים. איך היא תמיד סיימה אותם מרוקנת, בודדה וכואבת, ואיך גם זה היה הרגל. איך נהגה ״להוריד מסך״ והתאמצה לא להרגיש, איך הייתה שותה או מעשנת את הכאב החוצה מגופה וממשיכה הלאה, להתבוסס בהרגליה.
לפני שנתיים המשבר הגיע. "זה עצוב שאני צריכה להגיע עד הקצה של הקצה של עצמי כדי לשנות את ההרגלים הדפוקים שלי", היא אומרת ואני רואה את הדמעות שבעיניה. "נגיד עם הטוסטוס", היא אומרת ומרימה קלות את חולצתה כדי לחשוף בפניי צלקת גדולה.
"הייתי צריכה לפגוש את המוות שלי כשאני מרוחה על הכביש כדי שאשנה את ההרגל... והמשבר התרחש אחרי הבחור הכי סתמי, אפילו לא היו לי רגשות אליו, אבל היה שם איזשהו טריגר שכנראה הצטרף אל כל כך הרבה אכזבות שליקטתי, שצללתי אל תהום פנימית".
זוהי רק הפגישה הראשונה, והיא מבקשת שלא להיכנס לפרטי המשבר ההוא. רוצה לדבר על העתיד. על הסיבה שהביאה אותה לכאן. שנתיים של טיפול פסיכולוגי עזרו לה לעבד את המשבר ועכשיו היא רוצה לעבד את ההווה ולעבוד את העתיד. גלי מספרת שגם ההתנזרות הפכה להרגל. "כשאני חושבת על סקס, אני לא מרגישה כלום. הליבידו שלי הלך לאיבוד במערבולת הרגשית של המשבר ההוא ולא חזר מאז. כשאני פוגשת בחור חמוד או משהו כזה, משהו בי כל כך נבהל ונלחץ עד שאני מיד הורסת. אני קולטת שבלי ליבידו קשה לי לחשוב על זוגיות. ואני מתה לזוגיות".
אני לרגע עוצרת את שטף דבריה ומלקטת פרטים על יתר חייה. היא מעצבת גרפית, שכירה (עד המשבר הייתה עצמאית ומצליחה מאוד, לדבריה) גרה ברמת גן, כבר לא מרבה לצאת, פילאטיס, אופניים, קצת חברות… ולמרות כל אלו - גלי מרגישה כבויה. חייה הפכו אפורים. "את יוצרת?" אני שואלת. "פעם המון, היום ממש לא. אבדתי גם את זה".
"יצר ויצירה. ואריאציות של אותה מילה וגם השורש זהה". אני אומרת את המילים הללו בקול רם וההבעה על פניה של גלי מתבהרת. האסימון נופל. "נכון", היא אומרת. "אני במחסום יצירתי, יצרי, זאת מטאפורה כל כך מדוייקת". אני מחייכת אל מול הצורך של גלי לשים הכל בתבניות. במטפורות. בהרגלים. "שחררי", אני מזמינה אותה ברכות. "ביצירה וביצריות יש קודם כל אינסטינקט, רגש, ורק אחר כך מילים ותבניות".
בין יצר ליצירה
היצר של גלי נחסם בעקבות טראומה. עמוק בפנים יש קישור מכאיב בין יצר להתרסקות, בין ליבידו לכאב. קישור כל כך חזק שתת המודע שלה אינו מאפשר לה לחשוב בכיוון. הרבה פעמים כשאנחנו מרסנים את היצר, איתו מתמשטרת גם היצירה. ומאחר והכל עוד כל כך כואב וטעון, אנחנו מתחילות מהיצירה, והיא נשלחת מהמפגש הזה עם שיעורי בית ומשימות מ״דרך האומן״ (ג׳וליה קמרון), מתוך מטרה להחזיר לעצמה את היצירתיות. "זה כמו לפורר בטון", היא זורקת לי מטפורה, וישר אוספת אותה בחזרה. "זה יהיה כיף", היא מחייכת.
בנוסף, אנחנו מתחילות לנפץ הרגלים. היא עורכת רשימה מפוארת של כל הרגליה וטקסיה, קטנים כגדולים. בראשה יש התניה שאומרת שמאוד קשה לשנות הרגלים, ואנחנו מתחילות לשנות את התפיסה הזו דרך התנסות. לאט לאט, ממפגש למפגש, הצבע חוזר לחייה של גלי, ועם הצבע בא גם החשק ועם החשק - גם האמון בעצמה, בגברים, באהבה ובסקס.
הכותבת מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
לפנייה לכתב/ת 
