הזמנתי עד לדין תורה. הוא חייב להגיע?

תשובה:

שאלת החיוב להעיד עדות לחברו מפורשת בתורה: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע,

אם לוא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה', א'). מפסוק זה למדו חז"ל את חובת הגדת העדות.

וכך כותב "ספר החינוך": "להגיד העדות בפני הדיינים בכל מה שנדעהו, בין שנתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו, או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר: 'והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו'. בכל עניין, חובה עלינו להגיד העדות בפני הבית דין" (מצווה קכ"ב).

בהמשך דבריו מבחין בעל "ספר החינוך" בהבדל בין חובת הגדת העדות בתחום הפלילי, ובתחום עברות על איסורי תורה - לבין חובה זו בנוגע לדיני הממונות: "שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו, אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין. ובדיני נפשות ובעדות שאר איסורין שבתורה, כגון שראה אחד שעבר על איסור; וכן בעדות נפשות, כגון שראה מי שהרג חברו; או בעדות מכות, שהיכה האחד את חברו – בכל זה חייב אדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין, כדי לבער הרע ולהפריש בני אדם מאיסור".

מדברי החינוך עולה שיש חילוק בין דיני ממונות לבין דיני נפשות ואיסורי תורה: בעוד שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד, אלא אם אחד מבעלי הדין (או בית הדין) יתבע אותו להעיד, אולם בדיני נפשות ואיסורי תורה - חייב אדם לבוא ולמסור את עדותו, גם בלי שנתבע על כך. וכך פוסק הרמב"ם להלכה (הלכות עדות, פרק א', הלכה א').

לדעת ראשונים אלה, אין אדם עובר על איסור תורה בכבישת עדותו בדיני ממונות - אלא אם נתבע על כך תחילה, שכן הפסוק "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע", מתייחס למי שנתבע על ידי חברו להעיד (כמבואר במשנה, שבועות ל"ה, א').

בניגוד לראשונים אלה, סוברים בעלי התוספות שאדם עובר על האיסור גם כשלא נתבע להעיד, ואף בדיני ממונות (בבא קמא נ"ו, א', דיבור המתחיל "פשיטא").

גם לדעת הרמב"ם ו"החינוך" שאיסור "אם לא יגיד" לא חל בלא תביעה – עם זאת, מי שלא בא להעיד ביוזמת עצמו, עובר על איסור אחר: "לא תעמוד על דם רעך" (כמבואר בספרא קדושים פרשה ב', פרק ד'. דין זו הובא על ידי הרמב"ם ב"ספר המצוות", ל"ת רצ"ז).

בנוסף, הנמנע מלהעיד מבטל מצוות השבת אבידה, שכן ביכולתו להציל את חברו מן ההפסד (עי' ב'נימוקי יוסף', שם, בשם הרמב"ן, רא"ש כלל צ"ט, סי' י"א).

מה דינו של מי שנמנע להעיד עדות?

בזמן שבית המקדש היה קיים, אם נשבע אדם שאינו יודע עדות לחברו, ולאחר מכן הודה שהוא ידע עדות

עבורו - היה דינו להביא קורבן (המכונה בשם "עולה ויורד"). אולם כיום, האם יש תוצאות משפטיות כאשר אדם נמנע מלהעיד?

"ספר החינוך" מסיים את דבריו: "והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות ובאיסורין של תורה מעצמו, ביטל עשה, ועונשו גדול מאוד, כי בכוח העדות יתקיימו היישובים..." משמע מדבריו, שמעבר לכך שהנמנע להעיד עובר על מצוות עשה - אין השלכה מעשית.

בתוספתא שנינו בעניין זה בשם ר' שמעון: "יודע עדות לחבירו ואינו מעיד – אינו חייב לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלים לו עד שישלם" (שבועות ג', ב'). כלומר, עליו לפצות את חברו על הנזק שנגרם לו בכדי לצאת ידי שמיים.

כך גם נפסק ב"שולחן ערוך": "כל מי שיודע עדות לחברו וראוי להעידו, ויש לחברו תועלת בעדותו, חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו… ואם כבש עדותו – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים" (חושן משפט סי' כ"ח, סעיף א').

האם יכול בית הדין לכפות על אדם שמסרב להגיע, למסור עדות?

ה"ברכי יוסף" כתב שבית הדין רשאי לכפות על המצווה להעיד, כמו שכופין על כל המצוות (הובאו דבריו ב"פתחי תשובה",

שם, ס"ק ה'), מכאן שבית הדין יכול לנקוט באמצעים שונים כדי להביא את העד להעיד, כגון פרסום שמו כדי לביישו, או להכריז עליו שהוא גזלן הפסול לעדות כל זמן שלא העיד (ספר ההשלמה, פ"ו, א') כל טוב (משיב: הרב אברהם רזניקוב).