מהגרים בתוכנו

אסתר, בת 45, היא אם לחמישה ילדים. השניים הגדולים, בני 25 ו-22 גרים בגאנה אצל סבתם. שלושת הקטנים, בני שבע, ארבע, ושנה, חיים איתה פה בישראל. לפני 18 שנה הגיעה עם בעלה לישראל. הם עזבו את חיי העוני בגאנה, אחרי שנים של חוסר תעסוקה והגיעו לפה כדי לעבוד ולשלוח כסף למשפחה. שניהם עבדו בניקיון, אך לפני שמונה שנים עזבה את עבודתה. כאבי הגב הפריעו וכבר לא יכלה לתפקד בעבודה. אז הגיעה ליוניטף לעבוד כמטפלת בילדים.

עוד בערוץ הדעות:

חוק שכולו גיהנום ביורוקרטי

מי מפחד משוברים שתיקה?

רב הנסתר על הגלוי

מספר במקום שם

אפשר לנצח את העוני

הבת הבכורה של אסתר, ליזבת, מסיימת את לימודיה באוניברסיטה. בזכות אסתר הצליחה המשפחה לרכוש בית, יש תקציב חודשי מדוד, אך כזה שמאפשר חיים נוחים והלימודים בתיכון ובאוניברסיטה מומנו כמעט לגמרי. אסתר מתכתבת עם הילדים מדי יום, בפייסבוק, בוואטסאפ, התקשורת הסלולרית מקרבת ומטשטשת גבולות. מצד אחד הקשר קל ונגיש, מצד שני, הגעגוע קרוב מתמיד. כשאני שואלת על ההחלטה לעזוב שני ילדים קטנים הרחק מאחור היא עונה: "זה כרטיס היציאה ממעגל העוני. האם יש הורים שהיו עושים משהו אחר?"

היא עצמה גדלה אצל הסבתא. אמא שלה נסעה לעבוד בניגריה והיא, בכורה מבין שישה, נשארה בגיל 10 לטפל באחיה. בגיל 27, גייסה מספיק כסף לכרטיס טיסה לישראל ואמה חזרה לגור בגאנה, לטפל בנכדיה. "גם את תחזרי לטפל בנכדים?" אני שואלת. היא מחייכת: "למה לא?"

בעידן הגלובליזציה, כשם שקרסו גבולות התיחום בכל הקשור למשאבי טבע, מוצרי צריכה, מידע וידע, קרסו גם הכלים המווסתים של כוח העבודה ויצרו מערבל ענק של הכל מכל לכל מקום שיש בו היצע, ביקוש או הזדמנות. על כן מתבקשת תורה חברתית-פוליטית שתעניק לתהליכים אלו את הלגיטימציה הנדרשת כמו גם המשגה ואוצר מילים חדשני שמכוון להבהרה של תופעות שעדיין מוגדרות על דרך השלילה כחריגה מאוצר המילים הישן והטוב. ככל שנקדים לקרוא לדברים בשמם ולייצר כלים ומנגנונים להתמודדות הומניטארית עם מציאות שאינה ברת שינוי, אולי נוכל לווסת גם את תוצאות הלוואי האכזריות שלה.

Femigration

חשיבה על הגירה במונחים מגדריים מחדדת את הקשיים והאתגרים היחודיים לנשים ואמהות בהגירה - Femigration אם תרצו. על פי נתוני ארגון ההגירה העולמי בעשור האחרון חלה עלייה במספר הנשים האפריקניות המהגרות וכיום הן מגיעות לכמעט מחצית מכלל המהגרים האפריקנים בעולם. אמהוּת טרנס אטלנטית הפכה לנורמה וכמו אסתר אנו עדים לדור שני ושלישי שגדל ללא פונקציה אימהית קרובה. "הגירה הינה פתרון פרטי לבעיה חברתית", כתבו קסטל ומילר, פתרון שאמהות העולם השלישי בוחרות על אף ואולי בשם אימהותן.

Femigration כוללת גם את חווית נשיות ההגירה: צמצום והרחבת פונקציות נשיות ואימהיות בהתאם לכללי המשחק בעולם הגלובלי בו אנו חיים. נשים מהגרות הופכות להיות מטפלות, 'אמהות להשכרה' עבור ילדי וקשישי העולם המערבי בזמן שילדיהן שלהן נותרו בבית לבדם. המונח Mobility Orphans (יתומי הגירה) מתאר לרוב, ילדי עולם שלישי שהוריהם עזבו על מנת לחפש אחר תעסוקה באזור אחר. יתמות שאינה מותירה אף תפקיד מרכזי להורה בחיי הילד מלבד הצורך ההכרחי של סיפוק צרכיו החומריים.

חשבו על מבנה המשפחה הישראלי: ההורים עסוקים בפרנסת הבית ומלבדם מערך כולל המסייע בטיפול בילדים: סבא, סבתא, דודים, מטפלת או בייביסיטר, מסגרות בוקר ומסגרות אחר הצהריים. אנו מגייסים כל מי שנוכל על מנת לאפשר תפקוד יעיל ומוצלח של היחידה המשפחתית. ומה אם היציאה לעבודה היתה בארץ אחרת? אם הזדמנויות התעסוקה היו כה מעטות עד שלא ניתן היה להתקיים אלא רק על ידי מעבר למדינה בה שפע אפשרויות וחוסר בידיים עובדות.

ארגוני החברה האזרחית בישראל כדוגמת ספריית לוינסקי, האוניברסיטה הקהילתית (CEC) או בי"ס ביאליק רוגוזין, השכילו לאפשר מרחב בטוח למהגרים ומהגרות תוך התייחסות למורכבות החברתית של מעמדם. יוניטף הוקם כדי לייצר מסגרות חינוך ראויות לילדים בגיל הרך. זהו עיקר מטרתנו. אך בלי משים, צוות העובדות שלנו, מהגרות חסרות מעמד, זוכות להכשרה ופיתוח אישי ומקצועי. למהגרות בישראל טווח הזדמנויות תעסוקה מצומצם המרוכז סביב תפקידי טיפול וניקיון. ביוניטף הן נחשפות לעולמות ידע ותוכן המאפשרים לצבור ידע מקצועי ותיאורטי בגיל הרך שיוכל לשמש אותן לא רק בישראל אלא גם בארץ המוצא. מי שמגיעות אלינו התחנכו לרוב במסגרות שאינן מתחילות להזכיר גן ילדים או מעון ישראלי. ביוניטף הן לומדות ומתנסות בכלים מערביים לחינוך ילדים כמו משחק מובנה, בחירה בין אלטרנטיבות, הקניית כלים להבעה רגשית וחשיבה עצמאית. השילוב המוצלח ביותר הוא בו הן משתמשות בידע ונסיון שהביאו עימן מארץ המוצא יחד עם הערכים המנחים של התבוננות בילד, הבנת עולמו הפנימי ותחושת אמפטיה לצרכיו.

להחלטה על מעבר למדינה אחרת והותרת המשפחה מאחור יש מחיר רגשי כבד. רגשות האשם, הגעגוע

 והדאגה נדחקים הצידה לטובת עבודה יום יומית קשה ומאומצת ששכרה ישלח ברובו למשפחה הרחוקה. אנחנו ביוניטף מנסות לספק לנשים המהגרות את המקום לרכוש מחדש אמונה בעצמן ולמצוא כוח ומשמעות. במסגרת שמאפשרת הכשרה ועבודת צוות זוכה כל אישה למצוא את הקול היחודי לה, להעניק תחושת משמעות לעבודה ולראות עצמה כבעלת יכולת להתפתחות ועוצמה.

בימים אלו, כשהמונח "מהגרי עבודה" הפך שם קוד לאיומי גניבת מקורות תעסוקה, אנסים או דעאש ראוי לזכור כי מהגרים הם אנשים ונשים, בעלי משפחות שהם חשים לשלומם. עובדים קשה ונאבקים על עתיד ילדיהם. בדיוק כמונו.

אופירה בן שלמה, עובדת סוציאלית, מנכ"לית הקרן למעורבות חברתית ע"ש יהודה טרייביטש, המפעילה את מיזם יוניטף, מעונות יום ומועדוניות לילדים חסרי מעמד. unitaf.org.il   מחר, 18 בדצמבר, חל יום המהגר