מי בכלל תכנן להתאהב? הוא היה סטוץ בלבד
שנים בחדר כושר והשריר היחיד שלא הצלחתי לאמן הוא הלב. ואני לא רוצה לשנוא אותו, הוא היה בסדר. אמר את האמת העירומה – "אנחנו נעשה סקס", ולי זה התאים. אבל הנפילה היתה כתובה על הקיר, וזו רק אני שהיתה עיוורת, מסרבת להסתכל לאמת בלבן של העיניים
מי בכלל תכנן להתאהב בו? היה לנו הסכם החלפת שירותי מין באופן הדדי ומזדמן. לא חורגים מגבולות המיטה, טריטוריה מוגדרת, לא יותר מזה. אבל אני, צפויה שכמוני, מתחילה לפתח געגועים לא מוסברים ככל שחולף הזמן בין פגישה לפגישה. מרגישה טיפשה. את כל הטעויות אני עושה על עצמי ואפילו מהטעויות של עצמי אני לא לומדת. מתרסקת במאתיים קמ"ש לתוך קיר בטון.
נצטרך להיפרד.
שנים בחדר כושר והשריר היחיד שלא הצלחתי לאמן הוא הלב. נדמה כי הוא נשבר לי על בסיס יומיומי. אני הכי לא רוצה לשנוא אותו, הוא היה בסדר. הגבר היחיד שהיה אמיתי איתי, לא המציא לי סיפורים ולא האכיל אותי במעשיות כדי להיכנס איתי למיטה. אמר את האמת העירומה – "אנחנו נעשה סקס" ולי זה התאים. אבל הנפילה היתה כתובה על הקיר, וזו רק אני שהיתה עיוורת, מסרבת להסתכל לאמת בלבן של העיניים.
גיבורה גדולה, הולכת וצועקת שאין אהבה בעולם, ובצעדים קצובים ועקביים מתגעגעת למישהו שאסור היה להתגעגע אליו. מי לעזאזל מתאהבת במי שאסור? אבל הכי קל לעשות את מה שאסור, ושוב אני רצה לאש, כמו תחביב ישן. לכי תקראי ספרים, תציירי, תתחילי שיעורי סלסה, תלמדי לסרוג. מה לך ולאהבה עכשיו?
עוד בנושא:
גרושה פלוס אחת: בשבילם אני סחורה סוג ז'
אין אהבה בעולם ולא תשכנעו אותי אחרת
יש לי דיאלוג בלתי פוסק בין השכל ללב, ואני מנסה להיות כמוהו - בכל פעם שהרגש מצייץ, אני מקשיחה עמדות. עושה שרירים בלב. לא תיגע בי. חומה. אנחנו רק סקס. מי בכלל רוצה משהו מעבר? ואז אני מתנהגת כמו רובוט. רק שמסתבר שלרובוט יש געגועים, ובאופן בלתי סביר הם שוטפים אותי. אני מחפשת הסבר סביר. אולי לבד לי? אולי זה בגלל שבכלל נתפס לי הגב ואני צריכה קצת מגע? אולי הגעגוע בכלל לא מכוון אליו אלא לרגש שאני מסרבת להודות בקיומו?
ככה זה כשמרפי בסביבה. על המצח היה כתוב לו – "סכנה! לא להתקרב", אבל התקרבתי כדי לראות מקרוב קרוב עד כמה שאני צודקת, ועכשיו צריך להתרחק. סכין מפלחת לי את הלב. אני לא רוצה להתאהב אבל מאוחר מדי, ומי שואל אותי בכלל. לא יודעת לאן הרכבת הזו נוסעת, אבל תעצור, אני רוצה לרדת עכשיו. מעדיפה לא להרגיש לאף אחד.
"זה חד צדדי", אני אומרת לו, "בייבי, נצטרך להיפרד". "בגלל רגשות נפרדים?" הוא שואל ופתאום זה נשמע לי מאוד טיפשי. אני מקבלת את הטיעון המשכנע. נשארת ומתאמנת בלהנמיך את הלהבה. הרי כבר ידעתי נישואים מכאיבים וידעתי גירושים, אין שום סיבה להרגיש חולשה עכשיו, אני מספיק חזקה. מתעשתת, משכנעת את עצמי שאינני מרגישה אליו דבר, בטח שלא געגועים. ככה, מכבה את הרגש כמו שמכבים סיגריה. לא אכנע לאהבה. אבל לפעמים האש שהכי שורפת היא האש הכי קטנה.
"יזיזות היא לאמיצים", אמרה לי מישהי חכמה, לאנשים שיודעים להכחיש ולהדחיק. וברור לי שאני אלופת ההדחקות. הרי במשך שנים פיתחתי מיומנות מרשימה, התאמנתי לרגע הזה ממש – להדחיק את כל הרגשות שצפים לי לגביו. חוץ מזה, אני עדיין זוכרת שאהבה היא פיקציה. ערטילאית. כמו מפלצת, היא מתעצמת וגדלה רק בגלל שאנחנו, בני האנוש, מזינים אותה בקלישאות, אבל האמת היא שיש יותר שירים על אהבה בעולם מאשר אהבה בעולם. אז אני מבטיחה לעצמי שאאלף את הרגש הזה, שהוא לא ישלוט בי. אבל אז הוא שוב מבליח, געגוע ארור.
כבר עשרה ימים שלא התראינו ואני נמסה לאיטי. צריכה להטעין, כמו מכורה שזקוקה לסם שלה. אני גוועת. מתעצבת ואז גם מתעצבנת שאני מתעצבת. מילא לפתוח את הרגליים ולתת לו לחדור לגופי, אבל למה לתת גם את המפתחות ללב ולאפשר לו לחדור לדבר האמיתי? ללא ספק, נרדמתי בשמירה. משחקים פה עם הלב, בסוף הוא ישבר.
כשחושבים על זה, אולי דווקא הלב הוא השריר החזק ביותר. נשבר ומתאחה. נופלים וקמים. ככה זה בחיים, ולא אצטרך גבס ולא אדמם ובטח שלא למוות, ויהיה בסדר בעצם. אני מחליטה להישאר. עד העונג הבא. והרי כמה ענוג הוא הלילה. רק שאז, בחוצפתו, מגיע הבוקר. אני שונאת את הבוקר איתו. בוקר שאחריו ממתינה לי עוד פרידה. השמש עולה ואני מבטיחה לעצמי די! זו פעם אחרונה! לא רוצה לראות אותו יותר, אני לא רוצה להתגעגע. לא רוצה לרצות. אבל האמת היא שאני הכי רוצה שיאמר שאני לא מותרת לכל אדם.
קח ממני את החופש, בבקשה. לא רוצה לשכב עם אחרים. לא רוצה את החופש להתנשק עם גברים. קח את החופש שלי, ותן לי את שלך. בבקשה?
לפנייה לכתב/ת 
