תביעה: "שהיתי במוסד למפגרים שלא לצורך"

אחרי עשרות שנים במוסד לבעלי מוגבלויות קבעה ועדה מיוחדת שהתובע כלל לא לוקה בפיגור. הוא דרש פיצוי של 40 מיליון שקל. מה קבע בית המשפט?

עו"ד ערן אבנוןפורסם: 11.02.16 , 08:07

בית המשפט העליון דחה לאחרונה תביעה שהגיש גבר שבמשך עשרות שנים שהה במוסד לבעלי מוגבלויות משום שאובחן בילדותו כלוקה בפיגור קל. הגבר דרש פיצוי של עשרות מיליוני שקלים בטענה שהאבחון היה שגוי, אולם נדחה בטענה להתיישנות. בצעד חריג, ולמרות הדחייה, יוחזרו לו הוצאות משפט של 250 אלף שקל.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

התובע ננטש על ידי אמו בבית החולים לפני 47 שנים ובגיל שלוש הועבר למשפחה אומנת. כעבור ארבע שנים החזירה אותו המשפחה לרשויות הרווחה כיוון שהתקשתה לטפל בו. לאחר שאובחן כבעל פיגור שכלי קל הוא נשלח למעון "מקי"ם", המטפל באנשים בעלי מוגבלויות.

גזענות

כתב אישום: קילל אחות בקופ"ח "זונה רוסייה"

עו"ד אליהו עמור

תושב בני ברק התעמת עם אחות ב"כללית" אחרי שנאלץ להמתין זמן רב בתור. המדינה הגישה כתב אישום, אבל ביהמ"ש חשב שלא מדובר בפלילים

כתב אישום: קילל אחות בקופ"ח "זונה רוסייה"

אבחונים חוזרים שעבר במהלך השנים אישרו את מצבו, עד שב-1998 קבעה ועדה מיוחדת שהוא כלל לא סובל מפיגור. הוא שוחרר מהמעון בגיל 30 ופעל לחידוש קשריו עם משפחתו הביולוגית.

ב-2008 הוא הגיש עם בני משפחתו תביעה בסכום עתק של 40 מיליון שקל נגד המדינה, המעון והאפוטרופוסים שלו. אמו טענה כי בנה "נחטף" על ידי הרשויות, שאמרו לה שהוא נפטר. התובע טען שהאבחון השגוי והרשלני גרם לכך שנאלץ לשהות שנים ארוכות במעון שבו סבל מהתעללות והזנחה.

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה נגד המדינה אחרי שהוכח שהאם – שילדה את התובע בגיל 19 – נטשה אותו וחתמה על מסמכי אימוץ. בנוסף, נקבע כי המדינה נהגה כראוי כאשר לקחה על עצמה את האחריות לדאוג לרווחת התובע. כמו כן נדחתה התביעה נגד המעון והאפוטרופוסים השונים שמונו לתובע לאורך השנים אחרי שלא נמצאה כל הוכחה להתעללות או הזנחה.

התובע לא השלים עם פסק הדין, והגיש ערעור לבית המשפט העליון שם טען כי המדינה הפרה את חובתה לבדוק את מצבו אחת לשלוש שנים. לו הייתה ממלאת את חובתה – הוא היה משתחרר הרבה יותר מוקדם.

השופט יצחק עמית החל בהתייחסות לטענת ההתיישנות שהעלתה המדינה עוד בבית המשפט המחוזי, וקבע כי התביעה המקורית אכן התיישנה כיוון שעד להגשתה עברו יותר משבע שנים מיום שחרורו של התובע.

למרות זאת, החליט השופט להמשיך ולדון בערעור בעקבות חשיבותו הערכית והציבורית. "אין לשפוט את המצב בשנות ה-70' וה-80' על פי הסטנדרטים המוכרים לנו כיום", כתב והוסיף ששיבוצו של המערער במעון היה הפתרון הטוב ביותר עבורו.

ואולם, השופט מצא כי המדינה הפרה את חובתה כלפי המערער בכך שלא בחנה את מצבו מדי שלוש שנים. אלא שהתיישנות התביעה מונעת ממנו לפסוק פיצויים בעניין.

השופט הצר על כך, וציין את אי הנוחות שהוא חש מכך שהמערער יצא "בידיים ריקות". על כן, למרות דחיית הערעור ובאופן חריג ביותר, נפסקו לזכות המערער הוצאות משפט גבוהות בסך 250 אלף שקל.