גיבור או נבל? הכול בעיני המתבונן

לא רק עצם המעשה - גם ביטויי התמיכה בציבור וברשתות החברתיות בחייל צה"ל שירה במחבל הפצוע בחברון ביום חמישי, חייבים לעורר דאגה בלב כולנו. אפשר בהחלט להבין ולהצדיק את מי שטוענים כי חקירת מצ"ח עדיין לא הושלמה ולכן עומדת לחייל היורה חזקת החפות עד שלא נשפט והורשע בבית דין.

תקרית הירי בחברון. בצבא עוד לא סיימו את החקירה(צילום: עימאד אבו שמסייה)

אפשר גם להבין ולהצדיק בדוחק את משפחת החייל שמבקשת לטהר את שמו או לפחות למנוע הרשעתו במשפט שדה ציבורי ותקשורתי לפני שהשופטים אמרו את דברם. אבל אי-אפשר לקבל אפילו חלקית את הטענה כי הירי במחבל ששכב פצוע על הקרקע היה מעשה נכון מנקודת ראות מבצעית ולגיטימי מבחינה מוסרית. מי שטוען כך, עושה זאת ממניעים פוליטיים ואידיאולוגיים שגורמים לו להתעלם מההיגיון המבצעי, מהמשמעת הצבאית ומציוויי המוסר שעל פיהם חייבים לפעול כל לוחם ומפקד.

האלפים שיצאו להפגין ברחובות או מילאו בפוסטים את הרשתות החברתיות כדי לתמוך בחייל ובמעשיו, אינם מכירים את הוראות הפתיחה באש המחייבות בצה"ל במקרה של היתקלות באויב או שהם מתעלמים מהן במכוון. נראה גם שאין להם מושג איך מנטרלים מחבל שחשוד כי הוא נושא עליו חגורת נפץ מבלי לגרום פגיעות ונזק בצדנו.

הירי יכול היה לסכן את החיילים האחרים

לא תמיד היו הוראות הפתיחה באש בצה"ל מחודדות ובהירות כל כך כמו היום. אף פעם לא נעשה מאמץ חינוכי ופיקודי חוזר ונשנה לפני כל פעולה ובמהלכה להנחיל ולהטמיע הוראות אלה בלוחמים לפני היציאה למשימה, שצפויה בה היתקלות עם אויב. ההוראות הללו מתבססות על עיקרון פשוט וצודק: אתה משתמש בנשקך על מנת להרוג כשאתה נתקל באויב ומזהה אצלו אמצעי, כוונה ויכולת שמסכנים את חייך - שלושתם ביחד ובמקביל - או שקיבלת פקודה ממפקד מוסמך בנסיבות שגם אתה מבין שהן סבירות.

מהסרט שצילם איש "בצלם" ביום חמישי בזירת האירוע בחברון עולה בבירור כי לא התקיימו שתיים מתוך שלוש ההתניות שהיו מצדיקות ירי על מנת להרוג: למחבל השוכב על הקרקע לא היה אמצעי ולא הייתה לו יכולת; החייל חשד אמנם, לדברי עורך דינו, כי המחבל נושא עליו חגורת נפץ וכי הוא מתכוון לפוצץ אותה, אולם חשד אינו מספיק והירי החפוז של החייל בראשו של המחבל הפצוע - בלי להזהיר תחילה את הסובבים - עלול היה לפוצץ את המטען ולגבות מחיר דמים מכל מי שהיה בקרבת המחבל. זו אחת הסיבות שבגללה קיים בצה"ל נוהל ברור לטיפול במחבל חי או מת הנושא עליו מטען נפץ או חשוד בכך.

הנוהל הזה, שנבנה על סמך ניסיון מר, מחייב פעולה זהירה בשלבים כל עוד אין ודאות שהמחבל עומד לפוצץ עצמו מיידית. באירוע של יום חמישי לא הייתה ודאות כזו. אפילו לא קרוב לזה. המחבל שכב על גבו, מנוטרל לחלוטין; ידיו פשוטות לשני צדי גופו, כפות ידיו פתוחות גלויות וריקות, על האספלט מתחת לראשו היה כבר כתם דם גדול שהעיד על פגיעת ראש קשה מהירי הראשוני המוצדק של הלוחמים שהותקפו; התנועה היחידה שעשה המחבל הייתה תזוזה קלה של הראש. גם אם נתעלם מהעובדה שאחד הקצינים בדק קודם לכן את המחבל לראות אם יש עליו חגורת נפץ, מהסרטון היה ברור לגמרי לכל אדם סביר שספק אם היה לו אמצעי (חגורת נפץ), וספק גדול עוד יותר שהייתה לו יכולת להפעיל אותה שש דקות אחרי שנורה בראשו.

גם האופן שבו דרך החייל את נשקו, כלפי מעלה, כמו במטווח, אינו תומך בטענה שהוא ביצע אינסטינקטיבית פעולה דחופה שנועדה לסכל הפעלת חגורת נפץ על ידי המחבל. בכל מקרה, החייל היה צריך לשתף את מפקדו בחשדו ולהתריע את הסובבים לפני שהוא יורה. מהסרטון ברור לגמרי שהוא לא נקט אפילו אחד מהצעדים הללו. מכאן, שהחייל היורה נטל לעצמו לכאורה סמכות לא לו, ופעל לכאורה בניגוד להוראות הפתיחה באש ולנוהל הטיפול במחבל החשוד כי הוא נושא מטען נפץ ומתכוון להפעילו. אפילו המפקדים שהיו בזירת האירוע העריכו כי מעשיו של החייל מנוגדים לפקודות ולמוסר ולכן מיהרו לדווח על מעשיו למפקד החטיבה. הם עשו זאת הרבה לפני ש"בצלם" הפיצו את הסרט. מפקד חטיבת כפיר הורה לפתוח בחקירה לפני שבכלל ידע כי מישהו תיעד את האירוע.

מזעור נזקים מיידי

הרמטכ"ל, שהורה לעצור את החייל ולפתוח בחקירה, וכך גם שר הביטחון וראש הממשלה שגינו את הירי במחבל זמן לא רב אחרי האירוע, לא פעלו בלחץ התקשורת. אין ספק שכבני אדם וכמפקדי שדה מנוסים הם הזדעזעו ממה שנראה - אפילו לפני תחקיר וחקירה יסודיים - ככשל מוסרי-ערכי חמור. גם במישור הפרקטי הם הבינו מיד את הפוטנציאל המסוכן לנזק מדיני, תודעתי וצבאי שהאירוע בחברון נושא עמו, ולכן מיהרו להגיב במטרה למזער את הנזק.

החייל החשוד. זוכה לגינויים וגם לתמיכה

הפגנת התמיכה בחייל היורה. יצאה מהרשת לרחוב(צילום: מוטי קמחי)

הם היו מודאגים מפני שהסרטון של "בצלם" מאמת לכאורה ומוכיח את הטענה, השקרית ביסודה, של אבו מאזן ואנשיו שישראל בימים אלה "מוציאה להורג" פלסטינים ללא הצדקה מוסרית או משפטית. טענה הזו הפכה אקסיומה ברשתות החברתיות וברחוב הפלסטינים והיא המניע הישיר של רבים מהדוקרים והדורסים בגל הטרור הנוכחי. לכן, האימות כביכול לטענת ה"הוצאה להורג" עלול להביא להתלקחות רבתי בשטחים שבה יאבדו גם יהודים רבים את חייהם. גם בזירה הבינלאומית יש לא מעט גורמים מדיניים ותקשורתיים שמאמינים לאבו מאזן בעניין זה. לכן, אילו הסרטון הזה היה נשאר ללא תגובה ישראלית רשמית נחרצת, היינו עלולים לספוג גינוי בינלאומי ואולי אפילו סנקציות כלכליות. חשוב לציין כי למחרת, ביום שישי, נערך דיון במועצת הביטחון ביוזמת הפלסטינים על גל הטרור בשטחים. אבל למזלנו שליח האו"ם לאזורנו, הרוסי ליטבינוב, התעלם מהאירוע בחברון או שלא ידע עליו.

יש עוד היבט שאיזנקוט, יעלון ונתניהו היו מודעים אליו: איש מהם אינו רוצה שהאירוע בחברון ישמש הצדקה להתנהגות דומה כלפי שבויים או פצועים ישראלים מצד אויבינו הרבים. ולבסוף, חייבים לאזכר עובדת יסוד: בלי מכנה משותף מוצק של אמונה בצדקת הדרך ובמוסריות הלחימה תתכרסם המוטיבציה של חיילי צה"ל להילחם עד כלות הנפש למען המדינה ואזרחיה. אלו אינן קלישאות. מי שהיה בקרב יודע. לכן ראויים ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ואלוף פיקוד מרכז לכל שבח על טיפולם הערכי והפיקודי המהיר והלא מגמגם בפרשה.

החייל צודק או לא?

עכשיו הגיע שעתה של המערכת המשפטית לומר את דברה. אבל גם בעניין זה אפשר להבחין במגמה מדאיגה. בציבור בישראל הולכת ופושה התפישה שאין עובדות או אמת מוחלטות; יש רק נרטיבים מתנגשים. גם כשהנרטיבים האלה סותרים זה את זה אין, כעיקרון, נרטיב אחד שהוא צודק ונכון עובדתית ממשנהו. הכול יחסי לזהות האדם, המקום והזמן שייצרו את הנרטיב.

הגישה הפילוסופית הזו נקראת רלטיביזם, והיא משמשת תכופות את שונאי ישראל ואויביה כדי להעמיד את הטרוריסטים

 המפגעים בנו ובאזרחים שלווים ברחבי העולם על מישור מוסרי אחד. על פי גישה זו, הטרוריסט וחייל צה"ל המתגונן מפניו צודקים באותה מידה. לא פלא שבישראל מתקוממים וסולדים מגישה זו לא רק בימין הלאומני. כעת מתברר שכאשר מדובר בחייל משלנו, שיורה במחבל מנוטרל ופצוע אנושות, יש לא מעט ישראלים שלפתע גילו את נפלאות הרלטיביזם; הם מתעלמים מהסרטון ומהדברים הברורים שאומרים ראשי מערכת הביטחון, ומאמצים אל לבם את החייל ואת הנרטיב המפותל והמתקרבן שמפיצים עורך דינו ומשפחתו. עובדות וערכים כבר אינם אמת מידה רלבנטית; גיבור או נבל - הכול בעיני המתבונן ובזהותו הפוליטית.