בודד ושקוף בעיר בה איש לא רואה אותי
שבוע אחד בעיר הזאת וחוויתי כבר יותר פרידות מבארץ. אני מתחיל להבין שניו יורק היא בעצם כמו סימן ההיכר הכי גדול שלה – הרכבת התחתית. אנשים עולים ונכנסים לכמה רגעים לחיים שלך ואז יורדים אחרי כמה תחנות, כשהכל דינמי והכל בתנועה, ולא כדאי להיקשר
עוד בוקר בברוקלין ואני עומד בתחנת הרכבת התחתית שליד הבית שלי. התחנה עמוסה כהרגלה, וגם היום אני נתקל פה בעשרות אנשים אבל אף פעם לא באותם פרצופים. הרכבת מגיעה וכולם מסתערים על הקרונות ונעלמים לדרכם. הסיכוי שניפגש שוב שואף לאפס.
בטורים הקודמים של קובי:
ביי תל אביב. זהו סקס אחרון לפני שנפרדים
עשר דקות אחרי, ארבע תחנות וכמה מטרים מעל האדמה ונדמה לי שהגעתי למרכז העולם. מערבולת של ריחות, צבעים, רעש ואנשים מכל הסוגים והמינים מקיפים אותי ותוקפים את כל החושים שלי. אם הקפה של הבוקר לא הצליח להעיר אותי, העיר כבר תדאג לעשות את העבודה. המוח מנסה להכיל את כל החגיגה הזאת ולא נראה שהוא מצליח לעמוד בקצב. לאן כולם סביבי ממהרים? אנשים רצים ברחוב כאילו הם מנסים להספיק לאוטובוס דמיוני שאני לא מצליח לראות.
איפה הקשישים הנינוחים והפיליפיניות של שדרות חן? כל אחד רץ וכל אחד לעצמו, תאט קצת את הקצב וידרסו אותך. אני מבין שאין לי ברירה ושאני חייב לרקוד עם האויב. חמוש בארשת פנים רצינית של ברוקר בבורסה, אני מצטרף לתחרות ההליכה המהירה בעולם, רק שבמקום לרוץ למשרד ולבדוק את מדד הנאסד"ק אני רץ לשתות קפה, משם לאכול צהריים, עוצר רגע למתוק ואז מקנח בבירה. בין שאיפה לנשיפה והסדרת הדופק אני בוחן את האנשים סביבי, אף אחד לא מעיף בי מבט. גם אם הייתי לובש חליפת לייטקס ורודה ורוקד פלמנקו אף אחד לא היה רואה אותי, אני שקוף!
אחרי אכזבה שכל באי הרחוב מפספסים את הדבר הזה שנקרא אני ושניה לפני שאני מתחיל להרגיש איך אט-אט צונח לו הביטחון העצמי שלי, אני מתפנה להסתכל על הפלוסים - אני לא צריך יותר להחליף בגדים לעולם או לדאוג שכל שערה תהיה במקום או לנקות את פירורי הקרואסון שאכלתי מהפנים. סוף סוף החלום להיות דנידין הרואה ואינו נראה מתגשם. אני מרשה לעצמי לבהות בחוסר טקט באנשים סביבי ונדהם מהעובדה שהם לא יכולים לראות אותי בחזרה.
בערב אני מגלה ששני חברים של חברים מהארץ נמצאים בעיר, אני מכיר אותם ב"שלום-שלום" אבל בניו יורק כרגע זה שווה ערך לחברי ילדות. בלילה אנחנו עורכים סבב ברים גאים מכובד שמתחיל בבר קוקטיילים, משם למסיבת היפ הופ קשוחה וורודה, ולבסוף מגיעים למועדון שהשתיקה יפה לו. אם חשבתי שמה שקורה באור יום ברחוב מעניין, וואו מה שקורה פה בלילה. מסתבר שבתוך הברים תחפושת דנידין לא תקפה ופתאום כולם מסתכלים, בוהים וגם ניגשים. עוד מסתבר לי שישראלי פה נחשב לפרי אקזוטי ונדיר. אחד אפס לשורשים העיראקיים שלי.
רק בשביל לקבל חיבוק
בוקר. אני פוקח את העיניים לכאב ראש ולשפתיים יבשות. אני מסתובב והפנים המוכרות והמתוקות שנחות מולי ישר גורמות לי לחייך. פלאשבק קצר לאתמול בלילה מרצד לי בראש ומזכיר לי הרבה בירות, וויסקי, מופע דראג ואז את שנינו רצים הביתה, מחפשים מחסה מהקור הלא הגיוני שברחוב עד שאנחנו צונחים למיטה שלי. מתי הפעם האחרונה שישנתי עם מישהו כל הלילה? תהרגו אותי, אבל אני פשוט לא זוכר. הפנים המתוקות מתעוררות ואנחנו משחזרים את הלילה ומבינים שלא היה סקס, רק שתי כפיות שנצמדו ונלחמו בגבורה בקור הברוקלינאי שבחוץ.
הייתי צריך את החיבוק הזה, מישהו שיזכיר לי שאני עוד קיים, מישהו שרואה אותי, גם את הבפנים שלי, עם כל הפחדים. בצורה מיסטית הוא גם מצליח להרגיע אותי ולהחזיר לי את הנשימה. עכשיו הוא צריך ללכת, הוא עולה על מטוס וממשיך את המסע שלו ומשאיר אותי עם עצמי להמשיך את שלי. אחרי שאנחנו נפרדים אני פותח את המחשב וקופצת לי כתבה על בחורה ישראלית שאנשים משלמים לה רק בשביל שהיא תישן איתם מחובקת בלילה. יכול להיות שהחיבוק זה השחור החדש? היא חייבת לבוא לפה, היא תעשה בעיר הזאת מיליונים!
אחרי שהחברים עוזבים את העיר ואותי, אני מנסה להבין איך אנשים שהכרתי לפני שלושה ימים נכנסו לי ככה ללב? אני ממתיק את גלולת הנטישה ונכנס לגריינדר. פה אנשים לא מחפשים סקס כמו בתל אביב, כמעט כולם כותבים שהם מחפשים להכיר אנשים או חברים חדשים. אני מדבר עם בחור חמוד וכשהשיחה מתקדמת הוא אומר: "אז אפשר להיפגש או היום או ביום שישי, אני בביקור פה, כרגע גר בברזיל, עוזב ביום ראשון".
לפני הטיסה לפה החלטתי שאני לא רוצה להיפרד מאנשים. פרידות זה משהו שאני גרוע בו והעדפתי פשוט לתת להן לקרות באופן טבעי, מבלי שאני ארגיש את הלב שלי מתכווץ. שבוע אחד בעיר הזאת וחוויתי כבר יותר פרידות מבארץ. אני מתחיל להבין שניו יורק היא בעצם כמו סימן ההיכר הכי גדול שלה – הרכבת התחתית. אנשים עולים ונכנסים לכמה רגעים לחיים שלך ואז יורדים אחרי כמה תחנות, כשהכל דינמי והכל בתנועה, ולא כדאי להיקשר.
זה הכי כיף שעולה מישהו שעושה לך טוב, ובמקום לראות לאן זה הולך או מה יצא לך מזה, פשוט צריך ליהנות מזה. אולי סוף סוף אני אלמד לחיות את הרגע לשם שינוי, ולא עוד לחלום בהקיץ עם סיגריה על המרפסת בתל אביב. מה שקורה - קורה עכשיו. תהנה מהעכשיו הזה כי מי יודע מה יהיה מחר. מצמוץ אחד קטן ואני נשאר לבד ברכבת, אז כדאי לפחות שאיהנה מהנסיעה.
לפנייה לכתב/ת 
