שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מתגעגעים לאמא: "אני לא כועסת על אלוקים"
    "אני אומרת לה: אמא, למה את לא פה? לא משנה הסיבה, את לא כאן. ואני מבטיחה לילדים שיהיו לי, שאעשה הכל להיות שם בשבילם". בין השבעה לשלושים הניחו בני המשפחה למצלמה להיכנס אליהם הביתה. רגע לפני הקרנת הסרט שלא ראו עדיין, מספרים ילדיה של דפנה מאיר על החיים בלעדיה

    "אלוקים אומר לי מלמעלה: אני עדיין דואג לך". רננה מאיר עם אחיה ואביה
    "אלוקים אומר לי מלמעלה: אני עדיין דואג לך". רננה מאיר עם אחיה ואביה

     

    "אין לי על מי לכעוס. לכעוס על אלוקים לא יעזור לי, אין לי טענות כלפיו". את הדברים אומרת ל-ynet רננה, רק בת 17 וחצי, שאיבדה את אמה דפנה מאיר לנגד עיניה בפיגוע טרור. במשפחת מאיר נאחזים באמונה, שואבים ממנה כוחות ומתכסים בה ברגעי הצער.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >> 

     

     

    בין השבעה לשלושים הניחו בני המשפחה למצלמתה של הבמאית ציפי ביידר להיכנס אליהם הביתה, לחלל שהתמלא ברגע אחד ביתמות ובשכול. הערב (ב') יוקרן בערוץ 10 הסרט "בדרכה שלה" - סיפורה של דפנה מאיר, תושבת עתניאל בת 38, שנרצחה לפני כשלושה חודשים בפתח ביתה, כשילדיה בבית.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    "אני לא מפחד לכעוס על אלוהים בכלל", אומר נתן מאיר באחד הרגעים המצמררים בסרט – אבל הוא לא כועס עליו, ואפילו צועק את זה. "אין לי פחד מלקבל את רוע הגזירה. אין לי פחד מלהגיד: אתה אחראי למה שקורה פה. אתה אחראי לזה שאני אלמן ויש לי שישה יתומים. אבל אם אלוהים החליט לתת לי כאפה, זה אומר שהוא לא אלוהים? זה אומר שהוא החליט לתת לי כאפה. זה לא אומר שהוא לא עשה נס. זה לא אומר שהוא לא התערב באופן אישי. זה לא אומר שהוא לא חרג מכל הכללים הכי טבעיים של ההנהגה שלו, והחליט לעשות משהו שמבחינתי, הוא הטרגדיה האישית שלי. אבל מה לעשות שאני פשוט לא כועס עליו".

     

    "אמא, למה לא סגרת את הדלת?"

    בסרט מתוארת דמותה הייחודית של מאיר, שכה רבות דובר אודותיה: הנערה שחוותה ילדות מורכבת, וצמחה לאישיות מאירה. אחות בבית החולים "סורוקה", וחלוצת דרך בכל הקשור לשיח על מיניות בציבור הדתי-לאומי. אבל מעל לכל, אם לשישה – ארבעה שלה ושניים באומנה – ורעיה לנתן.  

     

    מתוך הסרט "בדרכה שלה"    (מתוך: "בדרכה שלה", במאית: ציפי ביידר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "אין לי על מי להוציא את הכעס הזה", מספרת רננה ל-ynet בשיחה כואבת. "אני אלף פעם משחזרת בראש: למה היא לא עשתה ככה, ולמה היא לא ברחה, למרות שאני יודעת שזה לא היה עוזר. אני אומרת לה: למה את לא פה? לא משנה הסיבה, את לא כאן. אני מבטיחה לילדים שיהיו לי, שאעשה הכל להיות שם בשבילם. כמה שזה חסר לי, אני לא רוצה שזה יהיה חסר למשהו אחר".

     

    "הרבה פעמים כשמתפרץ בי כעס, אני לא חושבת: 'למה אלוהים?'" היא מספרת בסרט. "אני חושבת: אמא, למה לא סגרת את הדלת? למה פתחת אותה? איך לא יכולת להתנגד לו?... למרות שאני יודעת שזה היה אבוד. כבר מהשנייה הראשונה לא היה לה סיכוי. אבל באיזשהו מקום כן יש לי כעס עליה: למה נראה לך שאת עוזבת אותנו ככה? מי החליט שזה פייר שאת תהיי למעלה ואנחנו כאן למטה?"

     

    "משהו בי ידע שזה אבוד"

    הזיכרון הטראגי עודנו טרי ונוכח. רננה מאיר הייתה זו שמצאה את אמה שניות אחרי בריחת המחבל מהבית,

    ושהתה לצידה ברגעיה האחרונים, תוך שהיא מנחה את אחותה הקטנה שלא לעלות לקומה שבה אירעה הדקירה. "האמת שלא הרבה אני זוכרת", היא אומרת. "כלומר, זוכרת - אבל כבר לא כל כך בבירור. כשאני מספרת את זה עכשיו, זה מרגיש לי כמו היסטוריה עתיקה, לא סיטואציה שקרתה לי, אצלי בבית".

     

    אחותך הקטנה, אהבה, משתמשת כל הזמן בשמך: רננה אמרה לי ככה, רננה עשתה כך.

     

    "קלטתי את הסיטואציה מאוד מהר, וזה מה שעזר לי לשמור על קור הרוח. המקרה היה למעלה, והיא הייתה בקומה התחתונה. לא רציתי שאחותי תעלה כי אני הזדעזעתי, והזדעזעתי מהמחשבה שהיא תראה את מה שאני רואה. היא נשמה לא טוב. האמת היא שהבנתי לבד, עוד לפני שהאמבולנס הגיע. משהו בי ידע שזה אבוד. הייתי למעלה עד שהגיע מד"א, ואז ירדתי לאחים שלי שהיו למטה כל הזמן הזה".

     

    את עקיבא, אחיה בן ה-15 וחצי של רננה, החדשות תפסו בעודו בישיבה. על מותה של אמו למד מהאינטרנט: "אבא התקשר אלי, הוא אמר שהיא נפגעה", הוא מספר. "בשלב הזה הוא לא ידע מה באמת קרה. ואז החברים בישיבה הסתכלו באינטרנט, והיה כתוב שם: 'אישה כבת 40 נרצחה בפיגוע בעתניאל'. אז הבנתי. אני זוכר שני דברים מאותו היום: אחד זה הנסיעה מצומת הגוש עם ראש הישיבה שלי שכל הדרך שתק – והשני, שהגעתי הביתה ופגשתי את כולם 'אחרי'".

     

    "תודה לאלוקים על אמא"

    אפשר אולי לנסות להבין איזו אמא גדולה הייתה לעקיבא ולרננה, משיחה עם השניים - מתבגרים עם לא

    מעט מוּדעות ועומק נדירים: "לכל אחד מאתנו היה קשר אחר עם אמא ביומיום", מספר עקיבא. "מכיוון שהייתי בפנימייה, הייתי מדבר איתה כל יום. שיחת טלפון בכל יום. דיברנו על מה שעובר עלי, על מה שעובר עליה. על הכל. בכל פעם שהייתי חוזר הביתה, כמעט תמיד אמא הייתה בבית. היא הייתה עוזבת הכל ורצה לתת לי חיבוק. לא נתנה לי לעזוב אפילו את התיק".

     

    באזכרה לדפנה מאיר, עמד עקיבא ואמר בפשטות: תודה לאלוקים על אמא. על 15 השנים הראשונות איתה. "חשבתי על זה", הוא מספר ל-ynet. "הבנתי שעם כל הכבוד לצער ולכאב, יש גם את הצד השני. ככל שהחסר יותר גדולה – כך צריכה התודה על מה שהיה להיות יותר גדולה. אחרת זה לא היה כואב כל כך".

     

    עם אובדנה של דפנה, מנסים הילדים לחזור לשגרה, "וזה קשה", אומרת רננה. "כל בוקר צריך לקום עם יותר כוחות, כל יום סוחט הרבה יותר אנרגיות, אבל משדלים לשמור על שגרה כמה שיותר. לפעמים מצליחים ולפעמים לא".

     

    רננה מספרת לביידר כי "הרבה פעמים, אם עובר עלי יום עמוס, אני אומרת לאלוקים: לקחת לי את אמא, לפחות תביא לי עכשיו את האוטובוס. די, אין לי כוח. ואני רואה תשובות. האוטובוס מגיע בזמן. יכול להיות שזה רק מקרה, ויכול להיות שזה אלוקים שאומר לי מלמעלה: אני עדיין דואג לך".

     

    השתנית?

     

    "אני לא מרגישה שהשתניתי, אבל זה נתן לי פרופורציות אחרות לחיים. יש המון דברים קטנים שממשיכים איכשהו כרגיל, ואז יש פתאום דברים קטנים שמזכירים. האוכל בבית אחר, את רוצה להתייעץ - ופתאום אין עם מי. יש רגעים של משבר מדי פעם של אחד מאיתנו, וביחד אנחנו תומכים אחד בשני".

     

    "הייתי כל כך גאה בה"

    חיפוש מהיר אחר דפנה מאיר בגוגל, מעלה את אתר האינטרנט שלה. תחת "מי אני?" כתבה מאיר: "אחות מוסמכת, מנחה של שיטת המודעות לפוריות, מעבירה סדנאות אישיות וקבוצתיות בנושאי ווסת, מיניות, מודעות גופנית ובריאות נשית, מתאימת דיאפרגמות ובודקת טהרה".

     

    מגיל צעיר הייתה רננה עדה למפעל החיים של האם בתחום הנשי האינטימי כל כך שבו סייעה לאלפי נשים. השיחות הללו של גוף ומיניות נראו לילדה הצעירה טבעיות לחלוטין. "אמא לא הסתירה ממני כלום. מגיל קטן היא רצתה שאשמע ממנה, ושאם יש לי שאלה, תמיד אפנה אליה והיא תסביר לי הכל. ידעתי שהיא עסקה בזה. ידעתי שהיא עוזרת לנשים אחרות, ולא הייתי מובכת מזה. להפך, הייתי גאה בה שזה מה שהיא עושה".

     

    ודווקא הנושא הזה, מודה רננה, מעסיק אותה רבות בתהליך האבל. מעסיק ולא מרפה ברגעים בלתי צפויים. "אני
    חושבת על כך שכאשר אהיה בהריון, היא לא תהיה שם", היא אומרת לי. בסרט היא מספרת כיצד ליווי של חברה קרובה לבדיקת אולטרסאונד, הוא זיכרון כואב לאובדן. "פתאום היה לי מאוד-מאוד קשה להיות שם, כי ידעתי שהיא תתקשר לאמא שלה ותספר לה, ותשתף אותה. פתאום נפל לי האסימון שאני אתקשר לבעלי, לאבא שלי וזהו".

     

    ראית את הסרט?

     

    "האמת היא שזה די מוזר, עדיין לא ראינו את הסרט. כל מה שעברנו, זה נראה שזה כאילו לקוח ממשהו אחר. עשינו את הסרט כי היה חשוב לנו לתעד, שיהיה לנו משהו לזכור. אבל עשיתי את זה לא רק בשבילנו, אלא בשביל עוד אנשים שיכירו את הדמות, שלא יפספסו משהו כזה גדול. אני מקווה שהיא תיגע בכולם, כל אחד בדרך אחרת, אבל היא תיגע".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מתגעגעים לאמא: "אני לא כועסת על אלוקים""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ותן חלקנו
    מומלצים