היום בו אמא השפילה את אבא מתוך נקמה
"בערב היא צחקה, ואמרה: 'עכשיו הוא נבהל ויותר הוא לא יגיע'. והאמת היא שלא חשבתי על משמעות הדבר באותו הרגע, אבל היום אני שואלת את עצמי האם מישהו מהם חשב מה עובר עליי באותם רגעים, האם גם אותי זה הצחיק...". זיכרונות מגירושי הורים בגיל מוקדם מדי, חלק ב'
אני זוכרת את עצמי המון בבית, חולה ולבד. שנאתי תרופות ונהגתי לזרוק אותן לפח ובגלל זה נשארתי חולה ולא ממש הבראתי. ולמרות זאת, הזיכרון מעלה בי חיוך קטן, כשאני נזכרת בארוחת הבוקר שהגישה לי אמא כבר בשעה שש, בטרם יצאה לעבודה, כי אנטיביוטיקה לוקחים עם האוכל. אני זוכרת היטב את הארוחה, הביצה המקושקשת, הגבינה והעגבנייה, זוכרת את אמא מאכילה אותי, ובזמן שאני כותבת את כל זה, אני ממש מצליחה לחוש במגע שלה, בריח גופה, והיא כבר שש שנים איננה.
בין לבין גם אבא היה בתמונה. יום שישי אחד, אבא הגיע בצהריים. אמא עוד היתה בעבודה, ואפשרתי לו להיכנס הביתה. הוא רצה לקחת דברים וניסיתי למנוע את זה ממנו. אני זוכרת את עצמי במתח עצום. הייתי צריכה לשמור עליו שלא יגע בכלום, מצד שני, הייתי צריכה לערוך קניות כי עוד מעט יסגרו את המכולת. מה עושים? מרכזי קניות לא היו באותם ימים, והמכולת נסגרה בשעה שתיים וחצי. אמא הגיעה בשתיים ותוך שניות החל ביניהם ויכוח, כשאני עומדת ביניהם, ומעלי צלחת מתעופפת. היא זרקה אותה. לקחתי במהירות את הסל וברחתי מהבית למכולת...
בערב היא צחקה, ואמרה: "עכשיו הוא נבהל ויותר הוא לא יגיע...". לא חשבתי על משמעות הדבר באותו הרגע, אבל בזמן כתיבת השורות האלה, אני שואלת את עצמי האם מישהו מהם חשב מה עובר עלי באותם רגעים, האם גם אותי זה הצחיק... וכשאני כותבת ונזכרת, אי אפשר שלא לעשות הקבלה להורים, שגם היום, למרות המודעות לטובת הילד, משתלטים עליהם רגשות של נקמה, רכושנות כלפי הילדים וזעם, שגורמים להם לא לראות בכלל את טובת הילדים. אני מספרת את הסיפור שלי בשביל הילדים של היום".
טובת הילד
אז מהי טובת הילדים? האם יש שלב שאפשר להניח אותה בצד ולעסוק בטובת המבוגרים? האם למבוגרים יש זכות לשים את הכאב שלהם לפני הכל, ולא לראות את הילדים שלהם בתוך התהליך? אני מאמינה שלא. בשפה המשפטית, הילדים הם עוברי אורח תמימים שנקלעים לסכסוך הזוג. הם אינם יכולים להיות שדה הקרב, והם אינם צריכים לשלם את מחיר המלחמות.
ההורים של החברה שלי, שמביאה כאן את סיפורה, לא ראו אותה, לא ראו את הצרכים שלה. שניהם ניסו לגייס אותה לצד שלהם, שניהם ניסו להוכיח לה שהאחר הוא איום ונורא. שניהם שכחו שכשהם רוצים שהיא תפסול את ההורה האחר, הם מבקשים ממנה להתכחש ל-50% מהגנים שלה, להתהלך בעולם כמו חצי בן אדם.
החוויה של ילד כזה היא שאפילו כשהוא במרכז החדר, מבחינה פיזית, הוא לגמרי שקוף להורים. במלחמות הכוח בין ההורים, בהשפלות ובנקמות, עמדה ילדה שנותרה פיזית לבדה בגיל צעיר, מבלי שמישהו ידאג לצרכים הפיזיים שלה. האם לא דאגה לה כי התמודדה בקשיי פרנסה רבים, האב לא דאג לה כי היה מעוניין להעצים את הקשיים של האם. במקום לגדל ילדה, היה שם צמח בר.
האם אפשר היה למנוע את זה? בהחלט. כשבני זוג בוחרים להיפרד, ההחלטה להימנע ממאבקי כוח ולמצוא דרך להיפרד שלא באמצעות מלחמות בערכאות משפטיות, מבטיחה לכל הפחות, את הסיכוי שטובת הילד לא תהפוך לכותרת ריקה מתוכן, שהצדדים מנפנפים בה על מנת להתנקות מרגשות האשמה. הסיכוי שצורכי הילד יבחנו ביושר ובכנות גדל כשבני הזוג מעורבים בתהליך, כשהם נעזרים בגורם טיפולי בפרידה, ולא כשהם מניחים לצדדים אחרים - יהיו אלה שופטים, דיינים, עורכי דין או מומחים שממונים מטעם בית המשפט, לקבל עבורם את ההחלטות.
קל להגיד – תשימו את טובת הילדים במרכז. אבל איך באמת עושים את זה? באופן אופטימלי, מדובר על החלטה משותפת של שני בני הזוג להגן על הילדים ממעורבות בתהליך הגירושין ומהרגשות השליליים ששוררים בין שני הגרושים. במקרים רבים, בשלב הזה קשה להגיע להחלטה משותפת כלשהי. אולם גם במצב בו בני הזוג אינם מסוגלים להחליט במשותף, כללי המשחק צריכים להיות שהילדים נשארים מחוץ למערכה הרגשית.
חשוב גם להפריד בין האינטרסים האישיים לבין מה שתופשים כאינטרסים של הילדים. תרגול באמפתיה יכול לסייע בהפרדה הזו, כאשר כל אחד מהצדדים יכול לנסות להיכנס לנעלי הילדים, ולדמיין איך הם ירגישו אם תינקט פעולה כלשהי. כדאי לנסות לחשוב מה משמעות הדברים לילדים ואיפה טובת הילד בכל מהלך שנעשה.
כשרוצים לגבות מחיר על העלבון שבנטישה, חשוב לעצור לרגע ולבחון האם גם הילדים משלמים את המחיר. כשפונים לבית המשפט ופותחים בהליכים משפטיים ארוכים, אולי כדאי לעצור לרגע ולחשוב מה תהיה התועלת שבהליכים אלה ומה המחיר שהילדים ישלמו על פרידה שמתנהלת בעוצמות גבוהות מדי ונמשכת פרק זמן ארוך מהמצופה.
בנושאים הקשורים לילדים ראוי שכל אחד ישאל את עצמו - לו הנישואים היו ממשיכים להתקיים והמשפחה היתה חיה בבית אחד ולא עוברת לחיים בשני בתים, האם כך היה רואה את אחריותו כלפי הילדים? זה הזמן לזכור שלא מדובר בועדת שניט, לא בועדת שיפמן (ועדות שמונו בעבר לבחינת שינויים בדיני הגירושין הקיימים בישראל), לא ביוזמת חוק כזו או אחרת, אלא במשפחה אחת בלבד, שעוברת טלטלה גדולה שהשפעתה על הילד הרסנית. ההורים, כל כמה שהם מתמודדים עם קשיים, חייבים להיות סופגי הזעזועים של הטלטלה הזו עבור ילדיהם, כך שהם לא יהיו בעין הסערה.
הכותבת הינהמגשרת-עו"ד בתחום המשפחה, בעלת הכשרה בטיפול זוגי ומשפחתי, ועוסקת במשך שנים כעו"ד בתחום הגישור.
לפנייה לכתב/ת 
