בעקבות דו"ח האו"ם - למה ילדינו עניים?

פרסום דו"ח האו"ם בשבוע שעבר, הקובע כי על פי מדדי עוני, אי שוויון, חינוך, בריאות, הכנסה ורווחה נפשית, ילדי ישראל הם העניים ביותר ברשימה של 41 מדינות מערביות שנבחנו, הכניס את כולנו לתחושת חרדה מוצדקת.

עוד בערוץ הדעות:

חירות מכורח ולא מרצון

חינוך טכנולוגי כמשימה לאומית

לספק מידע על המצב התברואתי במסעדות

לחייל מחברון מגיע יחצן?

האמת על אכיפת הבנייה בשטחים

מצב הילדים בישראל הולך ומתדרדר ויש עוד מקום עד לתחתית, שכן מדינות נוספות, עולם שלישי ממש, לא נבחנו במסגרת "המדינות המערביות" ואם לא נתעורר ונפעל, הילדים של כל אחד מאיתנו בסכנה קרובה מאי פעם לטעום את טעמה המר של המצוקה הזו

.

מדינת ישראל של שנת 2016 מאפשרת לילד הזקוק לאוכל, להמתין לחסדי עמותות ותרומות מהארץ ומחו"ל, ללא מנגנון פנימי למערכת החינוך, מנגנון שצריך שיהיה אחיד לכל התלמידים, ארצי, ממומן ומסודר של אוכל סדיר בכל מוסדות החינוך משעות הבוקר ועד שעות הערב המוקדמות.

גזענות ואי שוויון פוגשים את הילדים בכל פינה, מטופלים כאילו בתוכניות חינוך מפוזרות והאלימות הפיזית והמילולית הולכת וגואה, לא רק ברשתות החברתיות הנגישות כל כך - שלא מפוקחות מספיק ולא מצונזרות כלל, אלא גם בהפסקות ואחר הצהריים, שוב, כאילו אין בידנו הכלים להשליט סדר מושגי מוחלט ומיגור מושגי גזענות באופן מיידי.

גם ילדי גירושין, גם ילדי תערובת, גם מזרחים וגם עולים וילדים במצב משברי זמני או מתמשך מכל סוג, נעלמים מעיני המערכות השונות והתערבות המערכת מזכה בשישה חודשי המתנה לפסיכולוג ילדים, כאילו שיש הצדקה לפיצול בין מערכת החינוך, הרווחה והבריאות בישראל, לשם הנגשת סיוע טיפולי מיידי לילדים במצוקה.

בכנס כנרת השלישי למוגנות ילדים החודש בנושא "היבטים מחקריים ומעשיים של תופעת ההצקה בקרב ילדים ונוער", הציגו רשויות המדינה מצג - כאילו ממחקרים שביצעו  - לפיו קיימים רק 10 אחוזי אלימות בקרב ילדים ובני נוער, נתון שסותר מחקרים עדכניים, בלתי תלויים רבים שבוצעו רק בשנה האחרונה, וביניהם דו"ח המכון לטובת הילד שלאחר מחקר בריונות - אלימות ואובדנות בקרב בני נוער. בדו"ח נמצאו כי כ-47% מבני הנוער חוו מחשבות אובדניות עקב אלימות ברשת ולמעלה מ-30% נחשפו לאלימות ו"נקמה" שעקב כך.

ההורים בישראל עובדים קשה לפרנסתם ופרנסת ילדיהם, מצפים בצדק לקבלת השירות התומך, הבסיסי והמינימאלי שמדינת רווחה צריכה להעמיד לרשות ילדיה והוריה. אבל ההמתנות לכל תמיכה נפשית, רווחתית או טיפולית הן של חודשים רבים וידם של רבים אינה משגת את השירות הפרטי.

קשר החופש

מישור חשוף נוסף צובר נזקים להורי וילדי ישראל הוא בפער בין משרות רוב השכירים בישראל לימי חופשות הילדים ממערכות החינוך. להורים בישראל אין יכולת להיעדר מעבודתם למעלה מ-14 ימי החופשה השנתית הניתנת על פי חוק כאשר הילדים חסרי מסגרות מסודרות כ-90 ימי חופשה בכל שנת לימודים. המשאבים שנדרשת המדינה להשקיע מאוחר יותר בבריאותם הנפשית של הילדים, המתבגרים והבוגרים, עולים ללא ספק עשרות מונים על הפעלת מסגרות חינוך במקביל לימי עבודת ההורים. ולא הועילו אי שם בצמרת המערכת לחשב עלות תועלת לטובת ילדנו??? .

מישהו בצמרת המגזר הציבורי ,שבידיו היכולת הפרקטית ביותר להובלת שינוי

 מיידי,לגיוס הכוחות, התקציבים והפעולה לטובת ילדי ישראל, ישן לו בשקט כשמצב הילדים בשטח מתדרדר במהירות. הקמת מערך מתואם של רשויות החינוך, הרווחה והבריאות ברמה הארצית המיידית, העמדת אנשי טיפול וסנכרון המידעים בין הרשויות הן פעולות הכרחיות ודחופות למען ילדי ישראל, פעולות ברות ביצוע.

המגזר השלישי בישראל, העמותות, המתנדבים, היוזמים והתורמים עושים רבות, אך לא יכולים ולא צריכים להחליף את המגזר הציבורי - שהוא בעל הדעה, בעל המאה ובעל היכולת. הילדים שלנו זועקים לנו לעזרה וטוב שנתעורר. מוטב מאוחר מלעולם לא.

הכותבת היא מנכ"לית "המכון לטובת הילד"